שכנים מלאכותיים

מאת: ירדן בר איתן

בשכונה שלנו, הדשא של השכן תמיד מהווה נושא שיחה, ולא רק בגלל שהשכנה רבקה מפלרטטת באופן קבוע עם הגנן שלה. השכונה שלנו מוקפת בטבע - טוליפים צהובים וורדים אדומים, עציצים ירוקים ואפילו קקטוסים דוקרניים... ולמרות זאת, התריסים בבתים תמיד סגורים. לא מפני שהם פחות מרהיבים מבפנים, אלא בגלל שפרטיות כאן היא מצרך נדיר. אין בוקר שצביקה השכן לא מעיר על הרכב הסמוי שחונה ליד משפחת לב, ואין צהריים בהם לא שואלים, "אתה חושב שבני הזוג גפן ייפרדו הפעם סופית?" ככה זה אצלנו, כל השכנים חטטנים. בעצם כמעט כולם, רק משפחת אריאלי נמנעים. בטח זה בגלל הבן שלהם, שחר. הוא כמו צופן, לא כל תוכנה בקלות יכולה לפענח אותו. 


הגינה של שחר מלאה פרחים אמיתיים, עצי לימונים ותפוזים, והוא משאיר בלילה את התריסים שלו פתוחים. לא, הוא לא מפחד מגנבים – הוא מאמין שהחיים צריכים להיות קלילים וחסרי מעצורים. אז מה לעזאזל הוא עושה בשכונה שכזאת? הוא בטח כבר שנים מתכנן טיול גדול, או נשאר כי לא מצא תירוץ מספיק טוב לעזוב. או אולי שחר הבין שבעיות יש בכל מקום, ולמד עם הזמן איך להכיל את השכונה ואת עצמו. (טוב, לגבי עצמו – זה עוד לא כל כך ברור...) שחר מתחבא בין ריכולי השכנים ושומר את הקלפים שלו קרוב, כדי שחלילה לא יגלו את הפער בין מה שרואים לבין מי שהוא באמת.


השכנה נורית סיפרה פעם שראתה אותו מכניס למחסן עשרות ארגזים אחרי שליבו נשבר. זו בטח הסיבה שהוא סירב לדייט עם הבת של השכנה רחל, למרות שאי אפשר להאשים אותו: היא רצתה חתונה וילדים, ולגור בית ליד ההורים, ואיזה אדם שפוי יכול להתחייב ל״נצח״ בשכונה הזאת? ובואו לא נדבר בכלל על אהבה, כי מי מהשכנים שלי באמת יודע איך לאהוב? 


הדשא כאן לא באמת ירוק. הוא כולו מלאכותי, הצורך להרשים נוטף מהממטרות. הדשא של השכן שווה ערך למה שהם מציגים, למי שהם מתיימרים להיות, ובינינו – הם לא כל כך שונים משאר האנשים בערים האחרות. אף אחד לא מסתכל פעמיים על פרח שנובל, זה הרי מחזור החיים; אבל כשזה נוגע לאנשים, הבחירה בין לפרוח או לנבול תלויה קודם כל בנו.  


אז אמנם השכונה שלי מלאה בזיופים, אבל היופי פה הוא לא הגינות הצבעוניות והתריסים המוגפים, אלא מי שמאחוריהן. למרות ההצגות, ההצצות, החטטנות והסודות - בשעת צרה תמיד יש לך למי לפנות.

 
gigin-krishnan-RUI87_BLXUM-unsplash.jpg
 

Endurance

By: Jordan Bar Eythan

They say the grass is always greener on the other side,

But have you ever wondered why?

Does their gardener have better skills?

Or maybe the tenants, take better care of their fallen leaves?


I think the sun and her rays pity them,

And the wind helps blow their feelings too.

Their gardens look magnificent,

But their homes are filled with gloom.


I don’t envy my neighbors, at least not anymore;

Broken dreams were cut and mowed under their lawn.

I don’t envy my neighbors, I honestly don’t,

Mediocrity has been buried under their floors.


It is not as simple as the metaphor goes:

“The grass is only greener on the other side”

That’s only because - no one really knows what they had to endure.

 
natasha-t-pKqmnXzJR74-unsplash.jpg
 

על הבמה

מאת: דניאל ניב

הכיסא עומד ריק ומואר
רק בקושי.
אחד אחרי השני, אנשים עולים
לשתף שירים שכתבו בחוג לספרות,
או בתחנת הרכבת, או אולי לאדם
שלא נמצא כלל בקהל. נראה לי
שיש סיפור מאחורי כל שיר
ואני משתכנעת במיוחד כשהמשורר אומר שלא,
שאלו רק מילים על דף.
ולי אין סיפורים לספר?
ולי אין אנשים ששברו את ליבי
ולא נמצאים עכשיו בחשכת הקהל?
אני מתרוממת ממושבי ונדחקת בין הצופים
כשבחלל החדר השירים מרקדים החוצה
מתוך הרמקולים הפועמים ואני
חושבת על מילותיי שלי, לא על אלו שכתבתי
אלא על אלו שלא העזתי –
ועזבתי.

 
6db37385903f982e98d830729d44900a.jpg
 

My Lucky Neighbor

By: Zed Katsuyi

I buried the seeds and nurtured the ground; my neighbor’s is barren.
I watched our sprouts grow, and his were fruitless as an empty trawl,
I touched the earth and invested my love; he does not know what love is.
I grew the petals you stopped to adore, he thought it’s such a bore.
I have plants and fruits that grow through your glow; his yard is ready for nothing but a brawl.
But he has you, and that’s worth it all.

 
stuart-frisby-v3LC_uIlVPc-unsplash.jpg
 

הדשא של השכן

מאת: גבי דובדבני

ליד הבניין שלי יש עוד בניין, חדש ויפה ועשיר יותר. הבניין משקיף על פארק ציבורי מטופח, עם דשא ירוק וספסלים בצל. באחד הימים ישבתי שם. בספסל מולי, מתחת לעץ, ישב גבר מלוכלך ולצידו עגלה עמוסת בקבוקים ריקים. הוא שלף מכיסו טלפון נייד ישן, חייג ושאג לתוכו:


"איפה אימא שלך? היא לא בבית? בטח הלכה להזדיין. זונה גדולה, אימא שלך.

היא כן בבית? תביאי לי אותה!

מה את צוחקת?! תביאי!"


אישה בעלת תספורת אופנתית, שאחזה בידו של ילד מבולבל עטוי משקפת שחייה, ניגשה אליי.

"איפה הכניסה לבריכה?" שאלה, והצביעה על בניין היוקרה המשקיף אל הפארק.

"אני לא מכאן," התנצלתי. הופתעתי שלדיירי הבניין יש אפילו בריכה משלהם.


האיש המלוכלך נהם נואשות לתוך הטלפון הקטן. סמל הרמקול נלחץ כנראה, כי שמעתי כל מילה.

"אני לא מבינה מה אתה אומר?!" ענתה מישהי בצד השני של הקו, מנסה לשווא להחניק צחקוקי לעג.

"איפה אימא שלך? למה היא לא עוזרת לי?!"

"איפה אתה?"

הוא לא ענה, רק חזר: "אני אזיין אותה ככה..."

בַּשְּׁביל המפריד ביני לבינו, פיליפינית הסיעה קשישה בכיסא גלגלים. שתיהן שתקו, מתחרות בקרב דומם על המבט הריק ביותר. ילד רץ בשביל, מפזם לעצמו בעליזות. להק יונים אפורות נחת בלב הפארק. אחת מהן התרחקה מהשאר וניקרה בדשא בשיטתיות תעשייתית כמעט, כמו צ'ארלי צ'אפלין מכונפת. שאר היונים המריאו והתגודדו באחת הצמרות, מביטות בה ממרחק.


האיש שלף מעגלתו בקבוק בירה סגור, הטיח אותו בקצה הספסל, ולגם בעודו מחייג.

"את לא רוצה אותי?!" זעם, "אין בעיה! הילדים שלי יחיו הכי טוב שבעולם, אל תדאגי, אבל לך יכאב..."

במרפסת מולו נערכה ארוחה משפחתית עליזה.

"אני אוהב אותך," לחש האיש לתוך מכשירו.

"אתה רוצה ל**** אותי, נכון?" קול נשי ענה מהצד השני.

"לא!" האיש המלוכלך מחה את פניו בשקט.

"מהיום אני כבר לא חוזר הביתה!"

"ביי," האישה אמרה וניתקה. הוא חייג שוב.

"המנוי אליו חייגתם לא זמין כעת."


קריאות היונים על העץ נשמעו כמו סירנה, מתחזקות מרגע לרגע, צורמות, בהולות. איש התקשר לחבר, התאמץ להישמע פיכח, והזמין אותו להיפגש, עכשיו. הוא ביקש, התעקש, צעק, התחנן – והוריד מרמקול.

"בן זונה," סינן בין שיניו.


תהיתי למי מתקשרים במצבים כאלה, למשטרה או לרווחה? יש קו סיוע לזה? שקלתי לגשת אליו, אבל פחדתי. בערב נזכרתי בו וחשבתי שאולי הוא כבר לא שם.            

    

 
fauzan-saari-pZXg_ObLOM4-unsplash.jpg
 

ירוק

מאת: יעל כהן

הדשא של השכן

 ירוק

סינתטי

חזק

יציב

ומחוץ לתקציב.

 
theme-inn-N-AC7tTcD-c-unsplash.jpg
 

יְרָקוֹת קוֹנִים רַק אֵצֶל בִּילָאל

מאת: דר פיקרסקי

בִּילָאל יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק אֵיזֶה עַגְבָנִיּוֹת  

אֲנִי אוֹהֵב. 

לָכֵן כְּשֶׁאֲנִי בָּא הוּא אוֹמֵר:

"שָׁכֵן שֶׁל יָעֵל, רוֹצֶה שֵׁרִי?" 


בִּילָאל יוֹדֵעַ שֶׁהַשֻּׁתָּף שֶׁלִּי אוֹהֵב 

אֶת הַשֵׁרִי שֶׁלִּי, 

לָכֵן שׁוֹאֵל: 

"שָׁכֵן שֶׁל יַעֵל, רוֹצֶה שְׁתַּיִם?" 


בִּילָאל לֹא יוֹדֵעַ מָה לִי וּלְיַעֵל

לָכֵן מַדְגִּישׁ: שָׁכֵן. 

הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶסְתֹּר,

אוֹ שֶׁאֶשְׁתֹּק.

לֹא שֵׁרִי וְלֹא מוֹן שֵׁרִי -

שָׁכֵן.

 
anisur-rahman-K2b7UDed6uQ-unsplash.jpg
 

They Are My Poems

By: Daniel Niv

You do not know

you are on my mind

when I write.


Yet, you speak of her

as you read my words.

 
alvin-engler-dGhWrj6YhQE-unsplash.jpg
 

שער

מאת: סוניה דורפמן לוסטיג

בדמיוני קיים שער בתוכי

והוא זהוב והוא זוהר

הוא אמיתי.

אני מתקרב אליו ונוגע – לא נוגע

ויודע – הוא שלי.


טבוע הוא בי

מיום היוולדי

האם אני יכול לגעת בו?

הוא מקודד בקוד סודי.


אני מזמין לי מנעולן

לפרוץ את הקוד המסוים.

"אך הקידוד פנימי", אומר הוא לי.

אני מבין, זה רק בידיי שלי.


אם כך, חידה היא בתוכי

ורק אני – ורק אני

יכול לפתוח לעצמי

לפצח את הקוד שלי.


בכל אדם

נמצא השער שלו המושלם.

וכל אחד בזמנו, במסעו

ידע בתוך עצמו – לפתוח אותו.

 
natasha-miller-3YSUv74LL80-unsplash.jpg
 

תחרות

מאת: לירי בר

זה לא הטקסט הכי טוב במגזין.
אני בטוחה בזה עוד לפני שקראתי את הטקסטים האחרים. למען האמת, אני בטוחה בזה עוד לפני שהטקסט אפילו נכתב!

כשהייתי קטנה ורקדתי בלט, הרגשתי משוחררת. עם השנים הידקתי את עצמי. אספתי צמוד, חזק, לא נתתי לאף טעות להתרחש. הכל היה מתוח ובמקום, ומה שלא - לא קיים. כלומר, קיים, אבל רק בראש. בליל של מחשבות מציף אותי - מה אם אפשל? מה אם מישהי תראה? זה ברור לכולן שאני הכי גרועה בכיתה?
המורה אמרה לי בזלזול, "אף אחת לא מסתכלת, זה לא מעניין", אבל אני ידעתי שזה שקר. אותי זה מעניין. אני מסתכלת על כולן ובוחנת מי רוקדת הכי יפה. בדרך כלל זה קל, רואים בבירור מי מדייקת ומי לא, מי זוכרת את התנועות בעל-פה ומי צופה בזו שזוכרת את התנועות בעל-פה.

אז איך זה שכבר עכשיו, אפילו שלא קראתי עדיין אף טקסט אחר, אני יודעת ששלי אינו הטקסט הכי טוב? ובכן, כי אני קובעת; והרבה יותר קל לי לחשוב שאני ממוצעת מאשר להחליט שאני מובילה.
אם תגידי "אני מובילה", יגידו לך – "תוכיחי".
אם תגידי "אני בסדר", יגידו לך – "נכון".

פעם חלמתי להיות הכי טובה בהכול. לפחות שלושה פתקים בכותל ושתי עוגות יום הולדת התבזבזו על המשאלה הזו, לפני שהבנתי שהציפייה, החרדה, המתח, האימה, הביקורת, התסכול, הבכי והכעס - פשוט לא שווים את זה. אז כעת, המשאלה שלי היא להשלים עם הידיעה שלא תמיד אהיה במקום הראשון, שלפעמים אני רק בסדר, שהטקסט שלי לא רע - ואין מה להילחם בזה. אני לא צריכה לשקר, לעצמי או לאחרים, כדי להרגיש טוב.
אני אפילו לא צריכה לכתוב ולהסביר - הרי, לא משנה כמה אתאמץ, זה לא יהיה הטקסט הכי טוב במגזין.

 
blake-richard-verdoorn-cssvEZacHvQ-unspl
 

ג׳וי

מאת: דורין לוי 

ג'וי לא אוהבת כלום.

נראה שגם הטוב לא מספיק לה

והרע לא חשוך מדי.

פירוש השם שלה מתאר שמחה

אולם, היא מספרת כי רק לעיתים רחוקות

היא באמת מרגישה כשמה.


אך זהו דבר מוזר,

ג'וי תמיד נראית זוהרת,

מוקפת באנשים ורוקדת עד סוף הערב.


פעם נסענו לניו יורק,

היא התלהבה מהוסטל וממנורות ניאון.

אני התלהבתי מהתלהבותה -

אלוהים

כמה רציתי להיות כמותה.


היא כבשה שם כל במה,

לפעמים בלילות איבדה קצת משפיותה.

יש לה את הפנים היפות שראיתי בכל ימי חיי,

גם בימים שהפסיקה לחייך.

ביום האחרון בניו יורק היא פגשה בְּאֲהוּבה.

לא הבנתי אותה, וגם קצת הרגשתי בקנאה.

הרי לה תמיד היה. ולי, מעולם לא אפילו אחד.

היא נשארה ואני חזרתי לארץ לבד.

חשבתי הרבה על ג'וי, ועל אהבה,

ולימים הפסקתי.

שמעתי שהיא עכשיו לבד ברחובות ניו יורק

היא החליפה את האהבה בכדורים ובאבקות.

ניסיתי ליצור קשר והיא לא ענתה

למעשה עד היום לא שמעתי ממנה מילה.


תמיד רציתי להיות ג'וי,

היה בה הכול.


וכל מה שהיה בה

הרס אותה עד לטמיון.

עד לרגע שהיא כלל לא הייתה ג'וי

רק עצב וכעס נשאר בה.

ועדיין

מבחינתי היה בה הכול.