david-becker-0tavFukZL4I-unsplash.jpg
 

קוקטיילים ומשקאות אחרים

מאת: ירדן בר איתן

אדם הברמן (25) רואה את שיר (21) יושבת עם חברותיה. היא לבושה בחולצה שעליה כתוב

 ״fuck it". אדם יוצא מהבר ומתקרב לשולחן שלהן.


אדם:

מה את שותה?ֿ


שיר:

(מחייכת)

תנחש.


אדם:

בירה?


שיר עושה פרצוף חמוץ.


אדם:

הבנתי, לא בחורה של קצר וקולע. עוד לא למדת מה זה טעם נרכש.


שיר:

שזה אומר?


אדם:

שאת צעירה.


שיר מגלגלת עיניים.


אדם:

זאת מחמאה, יש לך את כל החיים לטעום. הלוואי עליי לחזור לרגע הזה שאני לומד לאהוב משהו מאפס.


שיר מופתעת מתגובתו העמוקה של הברמן.

אדם:

אז, את בחורה של יין אדום או לבן?


שיר:

ברור שלבן.


אדם:

מעניין...


שיר:

למה זה מעניין?


אדם:

כי בחורות של יין לבן עדינות, ביישניות, בדרך כלל גם הססניות ועם זאת איכותיות מספיק בשביל לדעת מה טוב להן.


שיר:

ואתה? אתה אוהב יין לבן?


אדם:

אני לא הנושא פה. אנחנו מדברים עלייך.


שיר:

ובחורות של יין אדום?


אדם:

הן עקשניות ולא מתפשרות.


שיר:

אז אתה חושב שאני עדינה ומתוקה?


אדם:

כבר את סוחטת ממני מחמאות?


שיר:

אז איזה יין אתה מביא לי?


אדם:

רגע, אני לא בטוח כבר. את פתאום נראית לי טיפוס של קוקטייל.


שיר:

תגיד אתה תמיד מדבר כל כך הרבה בשביל להשיג מספר של בחורה?


אדם צוחק.

אדם:

אני מנסה לבדוק אם כדאי לי בכלל לבקש את המספר שלך.


שיר:

וכל זה תלוי במה שאני שותה הערב?


אדם:

בדיוק. מכירה את המשפט, ״אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה?״


שיר מחייכת לחברות שלה.


שיר:

בטח.


אדם:

אז אני לא מאמין בו.


שיר צוחקת.


שיר:

במה אתה כן מאמין?


אדם:

תאמר לי מה אתה שותה, ואספר לך מי אתה.


שיר:

ואני נראית לך כמו בחורה של קוקטייל?


אדם:

את נראית לי כמו בחורה שעוד לא יודעת בדיוק מה היא אוהבת לשתות.

אז כדי שנמצא לך את המשקה המתאים את צריכה לספר לי, מה את בכלל מחפשת?


שיר:

מחפשת?


אדם:

בדיוק.


שיר:

אני מחפשת משהו מתוק שהאפטר טייסט שלו יגרום לי לרצות לקחת עוד שלוק.

משהו מרענן וטרופי שיגרום לי לחשוב שאני נמצאת עכשיו על איזה אי נידח, רחוק מפה.

אני מחפשת משהו שיגרום לי להרגיש שאני רוצה לעלות על הבר ולרקוד, בלי לחשוב על ההשלכות, משהו שיגרום לכל החושים שלי לאבד את עצמם ולמרות ההנגאובר למחרת לרצות לשתות אותו שוב.


אדם:

וואו.

יש עוד דרישות?


שיר:

אני לא אוהבת חמוץ.


אדם:

אבל את יודעת שחמיצות עושה פרפרים בלשון. זה שווה ערך להתאהבות.


שיר:

מי אמר לך שאני רוצה להתאהב?


עיניו של אדם מבריקות.


אדם:

אני יודע בדיוק מה את רוצה.


אדם חוזר אל מאחורי הבר ומוזג לשייקר 60 מ״ל של וויסקי ריי, 30 מ״ל של וֶרמוּט רוֹסוֹ ושתי טיפות אַנְגּוֹסְטוֹרָה. הוא מוציא כוס מרטיני ומקשט עם דובדבן מתקתק.


שיר:

מה הבאת לי?


אדם מחייך חיוך שחושף שתי גומות מהפנטות.


אדם:

הכנתי לבחורה קלאסית משקה קלאסי: מנהטן – קוקטייל שהומצא בשנת 1874 במיוחד עבור אימו של וינסטון צ׳רצ׳יל.


שיר טועמת לגימה קטנה, היא נושכת את שפתיה ומביטה באדם במבט מפלרטט.


שיר:

ומה אתה מחפש?


אדם:

וואלה, בחורה ששותה ג׳ין טוניק.

 
thomas-despeyroux-YELKk7PUeUY-unsplash.j
 

אומנות רגשית

מאת: ירדן בר איתן

ישנו מפגש אומנותי שמתחולל בין הזריחה לשקיעה

כי עם עזיבתו של הירח השמש מתגלה.

וכמה עצוב זה שכדי שאחד יככב השני צריך להיעלם

וכמה מבדר שהם תמיד משקיפים זה על זו מבלי שאף אחד מהם יראה.


אינני יודעת מה חושבת עליו השמש באמת,

אומרים שמי שמתקרב אליה בקלות יכול להישרף.

עליו מדווחים שהוא קר וראשו עסוק בכוכבים

ואלה שביקרו בו חזרו ללא הבעת פנים.

יש שאומרים שבדור של היום – כך אהבה נראית.

תלויה באחר, עסוקה בעצמה, מפחדת להחזיק ליותר מיממה.


ואילו אני תוהה

ממה הם כל כך מפחדים?

מהעובדה שהגדירו להם מראש שזה לזו הם אינם נכונים,

או מהרעיון שהם יצליחו לאהוב וייאלצו להתמודד עם דעותיהם של אחרים?

או שבעצם, הם נועדו להיות כאלה – אהובים רחוקים,

כדי שבני אדם יזכרו להעריך את יופיו של הפרט

מבלי לחפש את החצי שאותו ישלים.

 
kai-pilger-IJNA2yAoYls-unsplash.jpg
 

לילות תל אביב

מאת: דניאל ניב

התחלתי להבין שככל שהשיחה התקדמה, הקסם המסתורי שחשתי התפוגג לו באוויר ביחד עם עשן הסיגריות שאפף את הבר. בהיתי באצבע שלי מחליקה על כוס היין הקרירה.

"את רוצה לרקוד?" שאל עמרי, מנסה לשבור את השתיקה.

הסכמתי, למרות שלא ידעתי לרקוד כלל, ונתתי לו להוביל אותי לרחבה. רקדנו אחד ליד השנייה, ובמהלך הריקוד ידיו מצאו את מקומם על מותניי. זה מרגיש טוב, שכנעתי את עצמי. בחנתי כל תנועה, כל מבט, וכל מילה שנאמרה מהרגע שנפגשנו, והשוואתי אותם אל מול הפנטזיה שפיתחתי. אני כל הזמן עושה את זה. תני צ'אנס למשהו להתפתח, המשכתי לחשוב בעודי רוקדת. עמרי קירב את גופי אליו, ואז הרים את סנטרי לכיוון פניו. כשהוא רכן לנשק אותי עצמתי את עיניי. שפתיו נגעו בשלי ברכות, בודקות את השטח. ואז הוא החל לחקור את פי בנחישות, בדיוק כפי שהתחלתי לחקור את תחושותיי. הייתי מודעת לידו שאחזה בפניי, ולידו השנייה שטיילה לאורך גבי וירדה באיטיות למטה. אבל המחשבות שלי היו יותר נוכחות ממגעו. הוא התנתק משפתיי.

"את רוצה שנלך מכאן?" הוא לחש באוזני ונישק את העור מתחתיה. 

דמיינתי אותנו יוצאים מהבר באמצע רוטשילד והולכים ברחובות תל אביב, ממציאים שפה משלנו וצוחקים על דברים רנדומליים. אוכלים מלבי ליד שוק הכרמל ושואלים אחד את השנייה על דברים שמעניינים באמת; הוא ישאל אותי על מה אני חולמת, ואני אשאל אותו מה מעלה חיוך על פניו. הוא ישאל אותי לאן אני הולכת כדי לחשוב, ואולי אקח אותו לשם. ואולי בכלל נרד לים ונרוץ יחפים על החוף, ונתנשק כשהגלים החמים ילטפו את רגלינו ונעמיד פנים שהירח מסתכל רק עלינו.

"כן," אמרתי לו וצחקתי. "בוא נלך מכאן." חיוך מרוצה הופיע על פניו.

"מעולה, אני גר עשר דקות מכאן," הוא אמר ושלח בי מבט מלא משמעות.

פתחתי את פי לענות אבל אף מילה לא יצאה. הדלת של הבר נפתחה ומשב רוח קר התפרץ וטייל לאורך גופי. הידקתי את הז'קט סביבי, אך עדיין הרגשתי חשופה.

"מה את אומרת?" עמרי שאל. "שנלך אלי?"

 
anthony-cantin-4Xdi1MGpyOQ-unsplash.jpg
 

תכתבי

מאת: דניאל מדמון

כבר לילה. החושך מכסה את הכל ויחד איתו מזדחלות אותן המחשבות אל תוך ראשה. היא תוהה אם גם אנשים מאושרים מתכסים לפעמים עם השדים שלהם מתחת לשמיכה. היא נשכבת על צד שמאל, ואז על צד ימין, לבסוף על הגב. מבטה מטייל בתקרה הלבנה וראשה אי שם חוזר לבר ההוא בתל-אביב, עם הבחור ההוא וכוס יין חצי יבש, אדום. תמיד אדום.

'תכתבי את זה,' הפסיכולוג אמר לה. רק עכשיו היא קמה, ניגשת לשולחן ומדליקה אור.

היא כותבת רחוב, את המיקום המדויק שבו ישבה על הבר. שעה, איזו מוזיקה התנגנה ברקע, ואיזה רעש מתנגן לה עכשיו בראש. היא רוצה לכתוב את הפנים שלו, את הידיים הגסות, את צבע החולצה, את הטשטוש של לפני ואת הטשטוש של אחרי, אבל היא נעצרת.

'תכתבי?'
היא מנסה להכריח את עצמה, אבל הדף לבן מדי והיא לא רוצה להכתים גם אותו.

 
nathan-anderson-TxoMYFip9d0-unsplash.jpg
 

Before the Night Was Over

By: Daniel Niv

In the silent hours before sunrise, at the old, abandoned train station
next to Jaffa, against the oak tree and under the fading
lamp that reminded you of Paris, you told me stories
of Parisian nights and old bookstores
and I thought how young we still are.
I told you how much I wish this was simple,
this breathing of someone who lay beside me
in the moonlight.
You recognized this quote by Hemingway,
as I knew you would. (How did I even know?)
There is something here beyond words, but
what can be beyond words? 
I wanted to tell you that I see you,
and that you'll go real far, and that your smile makes me
smile. I wanted to tell you that for a long time
I expressed myself through words of dead writers,
hiding in their shadows, where it's painful but also easier.
And that now I regret not stepping closer to you
before the night was over,
not whispering in your ear that perhaps
it's not simple, but I think you are worth it –
and I wish you see that I am, too.

 
nasa-Q1p7bh3SHj8-unsplash.jpg
 

אי"ה - איגוד יצורי הלילה

מאת: גבי דובדבני

היה זה הלילה הארוך בשנה. על גבעה רחוקה, קבוצת נשים מלמלו לחשים וערמו גזרי עץ לתל מפואר. המכשפות התכוננו ללֵיל וָלְפֻּוּרְגִי, חגיגת המדורות השנתית.

"אפשר להתחיל?" שאלו המכשפות הנרגשות.

"עדיין לא," ענתה מנהיגת המכשפות, "יש לנו התחייבות אחת לפני."

הישיבה השנתית של א"יה (איגוד יצורי הלילה) התרחשה פעם בשנה,ובמקרה הפעם התנגשה עם לֵיל וָלְפֻּוּרְגִי. ענבל, מנהיגת המכשפות, לא הייתה מרוצה מהעניין. בלית ברירה התניעה את המטאטא והמריאה, ושאר המכשפות בעקבותיה. הן היו האחרונות להגיע. כל שאר חברי האיגוד כבר היו שם: הערפדים הסליזיים, רוחות הרפאים השקטות, מפלצי החושך השרמנטיים... היחידים שלא נכחו היו היצורים הליליים הטובים. הפגישה עסקה בחלוקת העולם האנושי בין יצורי הלילה. היצורים הטובים לא הוזמנו מהסיבה הרשמית שלא ישתתפו בחלוקה; ומהסיבה הבלתי רשמית שאף אחד לא סבל אותם.


הפגישה הייתה יעילה להפליא, ומשנסתיימה חברי האיגוד פנו ללכת. המכשפות התרגשו להתחיל בחגיגות! אלא שפתאום... דלת החדר נפתחה בטריקה, ובפתח הופיעו פיית השיניים וסנטה קלאוס, שהשפיל את מבטו כשפסע לאט מאחוריה. הפיה זעמה.

"איך העזתם לא להזמין אותנו?! מהיום, העולם יתחלק לחלקים רעים וחלקים טובים – בהם אנחנו הטובים ננסה לשקם את נזקי הפחד שאתם גרמתם לבני האדם." רחש עצבני הזדמזם בקהל.

"למה אמור להיות אכפת לי מנזק לבני האדם?" גיחך מפלץ צעיר. שאלתו הציתה ויכוח שלא נראה כמותו באי"ה מעולם. הרוחות, הערפדים, המכשפות הצעירות והוותיקות, כולן צעקו, התווכחו ורבו. סנטה קלאוס נעמד וכולם השתתקו. (מאז שפיית השיניים החליפה אותו כמנהיגת היצורים הליליים הטובים, הוא מיעט לדבר.)

"בתפקידי למדתי דבר או שניים על בני האדם, ובייחוד ילדים. המתנות שהם מבקשים יותר מכל הן סיפורים. ספרים, סרטים, משחקי מחשב... העיקר: סיפורי הרפתקאות, וכמה שיותר מסעיר ומפחיד יותר טוב. ככל שההורים מגוננים יותר, כך הילדים נמשכים יותר לסכנה ולפחד. ולכן,"  סיכם סנטה, "פייה יקרה, אם באמת אכפת לך מבני האדם – תני להם לפחד." כל הנוכחים מחאו כפיים. פיית השיניים נשכה את שפתיה ברוגז. וכך, היצורים המפחידים המשיכו להפחיד בעליזות, בני האדם המשיכו לפחד, להתרגש ולהתגבר, והמכשפות פצחו סוף-סוף בחגיגת המדורות הגדולה.

 
vincent-chin-KRVmB7wraZ4-unsplash.jpg
 

ניצוץ הכוכבים

מאת: יהונתן שלום טופיק

כשהייתי קטן, אחי ואני היינו ישנים יחד באותו חדר.

אחי גדול ממני בכמה שנים ולא מפחד מהלילה כמוני. הוא בוגר מספיק כדי לדעת שבלילה שום מפלצת לא תטרוף אותו, ושום שד לא ירדוף אחריו. בלילות מפחידים ביקשתי מאחי שנדליק מנורת לילה כדי לגרש את השדים. הוא ממש לא רצה, אבל בסוף ויתר כי הבין שפחדתי. כדי שלא יסבול מהאור, הצעתי לישון איתו יחד במיטה. גם את זה הוא ממש לא רצה, אבל בסוף ויתר כי הבין שפחדתי.​


יום אחד חשב אחי על רעיון מבריק. הוא קנה מדבקות זוהרות בחושך בצורת כוכבים, שמש וירח. תלינו אותן על התקרה והקמנו גלקסיה של ממש – עם מערכת שמש, פלנטות וכוכבים. כל לילה, לפני שהיינו הולכים לישון, היינו מסתכלים על שובל הכוכבים המתפתל והמרהיב. לכל כוכב היה סיפור משלו, אותו אחי המציא, ולאחר כל סיפור היינו סופרים יחד את כל הכוכבים עד שהיינו נרדמים. בגלקסיה שבנינו היה מספיק אור שהצליח לגרש את המפלצות והשדים.

ואז יום אחד, כשאחי היה ממש גדול, הוא עזב את הבית. יחד איתו החל אור הכוכבים לדעוך, וכל שנותר היה שובל אבק אליו חדרו מפלצות ושדים שבהדרגה השתלטו על הגלקסיה שלנו. ואז, לי כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם המפלצות והשדים לבד. היה עליי לנסות לגרש אותם מהגלקסיה שלנו. לפעמים הצלחתי אבל לפעמים לא. בסוף גם אני התבגרתי והבנתי שבלילה שום מפלצת לא תטרוף אותי, ושום שד לא ירדוף אחריי. אולם ניצוץ קטן של פחד עדיין הסתתר בתוכי וחשש מהיצורים האימתניים.

כעבור כמה שנים, גם אני הייתי כבר ממש גדול ועזבתי את הבית. ויום אחד אני ואחי ביקרנו בבית הורינו ונשארנו לישון יחד בחדרנו הישן. לפני שהלכנו לישון הסתכלנו כמו אז על הגלקסיה שלנו, שעכשיו האור שלה כבר ממש דהה ואחי בקושי הצליח להיזכר בסיפורים שהמציא. אז החלטנו לנסות לספור יחד את כל הכוכבים. ברגע זה הגלקסיה כמו הוארה מחדש, וניצוץ הפחד הקטן שנשאר, כאילו נעלם ולא היה. בלילה כזה, כשאני ישן בחדר עם אחי, גם כששנינו בוגרים וגדולים, אני יודע שהניצוץ הזה, לעולם לא יפציע.

 
clarisse-meyer-xXiKQ2AavlY-unsplash.jpg
 

לספור את הכבשים 

מאת: לירי בר

כשהחושך יורד, והעיניים נעצמות, אני נעטפת בחוסר וודאות.

מניין לי שהשמש שוב תזרח?

באפלה, אין דרך להבטיח.


ביקשתי מהכבשים שיהיו סופיות.

אני לא זקוקה לעדר אין-סופי, אני רק מבקשת להירדם.

אני חושבת שמאה זה די והותר.


אני מתחילה לספור אותן

לאחור.

מאה, תשעים ותשע, תשעים ושמונה…

אני מסדרת אותן בשורות, כמו חיילים, במשחק.

אני מדמיינת אותן נינוחות, כמו עננים, ממרחק.

והן מרגיעות אותי.


כן, מאה זה מספיק.

בדרך כלל אני נרדמת כשנשארות בערך עשרים

ואני מבטיחה שמחר אספור אותן ראשונות.


אני מפחדת שלילה אחד

רגע אחרי שארדם,

פתאום יגיע זאב

ויטרוף את כל הכבשים שאני סופרת בסבלנות.


אם גם בדמיון שלי אני עומדת על המשמר

ודואגת שאף אחד לא ייטרף

כדי שלא תיטרף עליי דעתי -

לפחות שהכבשים יהיו סופיות.

כדי שאדע בוודאות שכל זה ייגמר מתישהו.

 
johannes-plenio-DKix6Un55mw-unsplash.jpg
 

The Stars Align

By: Zed Katsuyi

I fake a smile and play along with
Strangers longing for the comfort that I barely know.
“Man, during the day I guess I’m okay,”
But at night when it’s lonely and dark
I wait once again
To feel your light and spark.

 
ganapathy-kumar-ve_uN9V8xqU-unsplash.jpg
 

לילות לבנים

מאת: דורין לוי

אם כבר חושך

אסתכל על הירח.

איך העמידו אותו באמצע השמיים

כמעין שמש לבנה, שהגיעה באמצע השְׁחוֹר

לתת אור לאבודים.


אם כבר ירח

אשאל אותו:

״איך אתה מצליח להיות אור כשכל כך שחור?

ותגיד, מה קורה לכוכבים כשהם נופלים,

האם כבדים עליהם החיים?״


אם כבר לילה

אני מחפשת את האור -

את קרני השמש שיחממו לי את האור.


לאחרונה שמתי לב

שגם בחושך מוצאים איך לזהור -

לומדים לאהוב את היופי והכאב יחד,

את הקל והקשה בלי פחד.


בדיוק כמו הירח והשמש,

שניהם נוצצים

בשמיים כחולים

ובלילות לבנים.

 
andrew-ruiz-KWVeNYpmlTs-unsplash.jpg
 

חלום של משורר צעיר

מאת: דר פיקרסקי

צעדתי ברחובותיה הסואנים של תל אביב, בדרך בה נהגתי ללכת בין תחנת רכבת השלום לדיזינגוף-סנטר. שמש ארץ ישראלית חורפית חיממה את קצה ראשי בדיוק במידה הנכונה והנדרשת וקרניה סנוורו את טווח הראייה שלי. בקצה הרחוב הבחנתי בדמות חריגה לבושה במקטורן שחור עבה, שלא השתייך לא לכאן וודאי שלא לעכשיו. שיערו - תלתלים מזדקרים לכיוונים שונים, כמו מחפשים דרך להימלט מראשו וממבטו.  ככל שהתקרבנו זה אל זה,  הכתה בי  ההבנה –זהו  פושקין הצועד לכיווני בתל אביב. אלכסנדר סרגייביץ' פושקין צועד על רחוב בגין בשעות צהרים תל אביביות. האצתי צעדיי אליו בעודי חושב מה אומר לו ומה אשאל, כשהבחנתי כי פיו מגיר קצף לבן ועיניו אדומות אדומות. פחד הציף אותי ועצרתי. כשהבחין פושקין כי פסקתי מללכת, החל רץ לכיווני, ואני - ברחתי מפניו. וככה רצנו שעות בין תל אביב לגבעתיים, הזמן שחלף הטיל את צילו על הרחוב ולובן הירח נעדר. בין תיאטרון הקאמרי לאצטדיון בלומפילד דרך הקריה. רצתי במהירות ובפחד עד כי הפסקתי להביט לאחור. כה שקוע בריצתי ובנשימתי המתקצרת הייתי, עד שלפתע מצאתי את עצמי בלבו של מדבר ומולי נהר גדול ושוצף – בו ברגע הבנתי: מולי נהר הנילוס ועליי לחצות אותו. התחלתי צועד עליו ממש, על פני מימיו, תחילה בזהירות וככל שגבר ביטחוני גברו צעדיי על המים. הנהר נדמה שלא נגמר ורגליי החלו מסתבכות בין גליו, כמו היו אבנים קטנות. תוך נפילתי ידעתי בבהירות מוחלטת: הנילוס - הוא פושקין. בה בעת שהבנתי, כך שקעתי אל תוכו.
עיניי נעצמו ונפקחו באחת: מימיני מזלג, לשמאלי סכין ומעליי – פושקין.

 
nathan-anderson-L95xDkSSuWw-unsplash.jpg
 

לילה

מאת: סוניה דורפמן לוסטיג

טובלות כפות רגליי

באינסוף גרגרי חול חמים

מתעטף גופי בצינת הליל

ולנגד עיניי מתפשט ערפל.


מבין גלי הים

מתקדמת דמותה אליי

האם חלום? האם באמת?

נצנוץ עיניה כקורצת כעת.


לי היה זה לילה קסום

לה הייתה זו חוויה

לילה מטושטש, מעורפל

האם הייתה זו פגישה?


בינות העלטה

אני מושיט ידי

לגעת בידה

והנה לתדהמתי –

עיגולי אור ראשון מתפשטים לאורך גופי

בוקר אור!