התזמורת של מתוק ומר 

מאת: ירדן בר איתן 

אני המנצחת.

אני המנצחת על התזמורת.

כשאני מניפה את ידי ומסמנת עם העיניים, הנגנים יודעים למה אני מתכוונת, כי כל אחד מהם יודע בדיוק איך לבצע את תפקידו.


כלי הקשת, הכינור והצ׳לו, פותחים את ההצגה, מרימים את פעימות הלב של הקהל לאט-לאט.

וכשכלי הנשיפה מצטרפים לחגיגה, הטובה והטרומבון נותנים קצב חדש לאווירה. יש ריח מתוק באוויר, ואני מרגישה בשליטה מלאה. עם כניסתו של הקלרינט ונגיעות הפעמונים, הרוך עוטף את הבמה. כמו חיבוק חם ביום גשום, כזה שרוצים להתכסות בו ולעולם לא לפוצץ את הבועה.


התזמורת שלי נעה בקצב מושלם. יש הרמוניה מוחלטת בצוות, וכשאחד מפסיק לתפקד – כולנו הופכים עבורו לרשת ביטחון אחת גדולה. אנחנו הגב אחד של השנייה, הרוח במפרשים, העוגן של הסירה. אנחנו קהילה של יוצרים שלא מוותרים על התשוקה, במיוחד כשהחיים נצבעים בשחור ולבן, בכל זאת – אף אוֹמן לא מושלם.  


אני המנצחת הכי גדולה.

לא כי אני זאת שמחליטה, לא כי בלעדיי לא תתקיים ההצגה. אלא כי הנגנים מלמדים אותי כל פעם משהו חדש; על עצמי, על מה שאני בונה, על איך תזמורת מגוונת צריכה להישמע.

לכל אחד מאיתנו גרוב וסטייל, כזה ששונה מהנגן לצידו. אבל ביחד, ביחד אנחנו יוצרים עולם חדש, כזה שעוד לא נשמע – כזה שמרגש כל אוזן ומזכיר לי כמה מדהים זה להצליח כקבוצה.


כך בסוף הערב, כשמחיאות הכפיים נשמעות בחוזקה, אני יודעת בלב שלם שזכיתי לנצח.

זכיתי לנצח על התזמורת של מגזין מתוק ומר.

 
fly-d-OLRXnzXFBjo-unsplash.jpg
 

Bitter-Sweet

By: Jordan Bar Eythan

If roses are red

And violets are blue,

Then jealousy must have a color too.


If chocolate is sweet

And coffee is bitter

Why are those the lemons,

that make our tongues tingle?


And how about the one thing that implodes all senses?

If the scientists call it serotonin,

then how the fuck should we call it?


I suggest bittersweet.

But you might prefer -

Love.

 
fly-d-HxQyqs2f3J0-unsplash.jpg
 

לחיות עם כותבת

מאת: גבי דובדבני

״שמת לב אילו מרפסות מעניינות יש בשכונה שלנו?

חשבת פעם איך זה להיות מזוודה?

מעניין מה ההומלס הזה חושב עכשיו...

אתה מכיר מגדת עתידות?

נכון שלספסל הזה יש אופי? 

מי ישתלט על העולם קודם - מקדונלדס או חתולים? 

סליחה אהוב, מה אמרת?״ 

״מה נושא הגיליון השבוע? ... אה, בגלל זה קנית שעון מעורר של זקנות משנות ה-50?״

״אני מתלבטת אם לשלוח לה את הגיליון השבוע.

כי אני לא רוצה שהיא תדאג... 

היא בטוח תבין שזה לא עליך?״

״תגידי, אפשר לשתף אותך במשהו? ואת מבטיחה שזה לא יכנס למגזין?״ 

״היי אהובה, מה עשית היום?

אוקי... ולהורים בגן השעשועים לא היה אכפת שאת מצוטטת לילדים שלהם?״ 

״קראתי את השיר. מצטער, לא ידעתי שאת מרגישה ככה...״

״הרגשתי, עכשיו אני יותר בסדר. אין מה לדאוג, באמת.״

״באמת?״

״לפעמים...״

״הדמות הזאת זה אני, נכון? את חושבת שזה מה שאני חושב?״ 

״אז עכשיו אסור יותר לריב איתך, כי כל העולם יקרא על זה?״

״אתה חושב שכל העולם קורא את זה?״ (עיניים נוצצות)

״יש לך זמן לקרוא את הסיפור החדש שלי?

כן, צודק, אני יודעת שאתה עמוס. אבל...אולי בכל זאת? רק אות הכותרת? רק ההתחלה? 

(חצי שעה לאחר מכן)

תודה אהוב שלי, בקריאה השלישית זה באמת קצת אחרת, נכון?״

״הם לא שונאים אותי, הקוראים שלך? הם בטח חושבים שאני דוש.. אולי תכתבי עליי משהו טוב פעם אחת?״

 
fly-d-oNBlbvQ2jAc-unsplash.jpg
 

בחצות

מאת: בר פסח 

בחצות נסעו לים. דייט שני.

בראשון הזמין אותה למסעדה אסיאתית נחשקת. בדרך חזרה נישק אותה בכוח במכונית, טעם סיגריות ואלכוהול בפיו. הידיים שלו רעדו קצת כשהוא כרך אותן סביב מותניה. אחר כך כבר לא.

המכונית חנקה אותה. זה כל מה שהרשתה לעצמה לזכור מהדייט ההוא. בכלל לא רצתה להיפגש, אבל הוא התעקש. כתב לה בעקביות יום אחר יום, תמיד בסביבות חמש או שש. התקשר כמה פעמים. לא ענתה. אחרי שלושה ימים נכנעה. אולי הוא מצטער על המכונית, אבל הוא פשוט שאל אם בא לה שוב.

"ים," היא כתבה לו, "בא לי ים."

הוא היה מסכים לכל מה שהייתה מבקשת.

בכביש הארוך שיורד אל הים, ביקשה שיפתח את החלון, לפחות בצד שלה. החלון נפתח, ובבת אחת שטפה אותה הרוח הקרירה, שטפו אותה אורות הפנסים, שטפה אותה חיוּת, שטף געגוע. הרוח חדרה בין ריסיה, אל תוך עיניה היבשות, הרטיבה אותן בכוח, בעוצמה שלא התאימה לה. היא רצתה בעדינות. עיניה נמלאו דמעות, ולפני שהן זלגו, הרוח עקרה אותן בכוח מעיניה.

היא חשה את ידו על ידה. "את בטוב?" הוא שאל בקול עבה משזכרה.

היא לא ענתה. היא לא רצתה לשקר.

הרבה זמן שהיא עושה את זה. נפגשת איתם, מחפשת מישהו, מישהו שיעניק לה משהו, לא תמיד היא בטוחה מה. מה מישהו אחר יכול לתת לה? אהבה? היא מגחכת לעצמה בשקט. נו, באמת. אהבה? איפה, באפליקציות? במכוניות חשוכות? בגיפופים מהירים, חסרים, עקורים, עקרים?

היא נזכרת באבא שלה. כשהייתה קטנה היה מניח יד גדולה וחמה – תמיד חמה – על ראשה ואומר לה שאף אחד לא יפגע בה.

היא לא ענתה. היא לא רצתה לשקר. היא לא רצתה לומר לו שכבר פגעו בה.

המכונית חנתה, כמה מטרים מהגלים השחורים. היא פתחה את הדלת ורצה, לא חיכתה לו, ובשמלתה נאספו מלח ים ורוח חמה. היא הותירה לכפכפים להחליק מעל רגליה, שואטת אל תוך הגלים כמו אל ביתה.

"הלו, מה קורה?" הבחור קרא לה, אך היא לא הקשיבה.

הים קיבל אותה בקור חודר עצמות, חודר לב. בקור נעים, עוטף. היא דוחקת ראש עמוק, עד שהמים מכסים את כולה כמו שמיכה, כמו שאבא שלה היה מכסה אותה לפני השינה ולוחש לילה טוב. ובכל לילה הייתה עוצמת עיניה ובוחרת להאמין לו. וגם הפעם היא שוכבת על גבה, צפה, מביטה בתקרת הלילה זרועת הכוכב, ומאמינה. בכל שליבה חפץ.

 
michael-dziedzic-dSyhpTGhNHg-unsplash.jpg
 

מהדורה מוגבלת 

מאת: גבי דובדבני 

תמונת התמסכנות טיפוסית: קיץ, שמיכת צמר על ספה בסלון תל-אביבי מזיע, מזגן מקרטע.

אני מתחפרת בצמר, מסתגרת כילד עקשן בחומת הבדידות שבניתי, מריצה בראש את הסרט האהוב עליי: "אין-לי-חברים-אני-מסכנה-בודדה-עלובה-לאף-אחד-לא-אכפת-ממני-איפה-השוקולד".

בן הזוג שלי בדיוק יצא מהמקלחת. אני מריחה את הבושם.

הסרט ממשיך במהירות כפולה, מתנגן בלופים. השמיכה מתהדקת סביבי.

הוא נכנס לסלון לבוש יפה, מוכן ליציאה.

"את בטוחה שזה בסדר שאני הולך?"

גוש השמיכה שאני מהנהן ומייבב: "ברור."

הוא נאנח. כמה פעמים כבר דיברנו על זה.

"אני לא הולך לשם בשביל הבנות. את יודעת את זה. הן לא מעניינות אותי..."

"אני יודעת," יבבה נוספת עולה מהגוש, יד נשלחת מתוכו החוצה לעבר הטישו.

"אני חייב לצאת, להוציא אנרגיה, לשמוח, לפגוש חברים... זה העוגן שלי, את מבינה?"

אני עונה בקינוח אף קולני.

"אני לא רוצה לקחת לך את זה," אני אומרת בשקט, בפנים חתומות.

"לך, באמת, זה בסדר." עיניי הנפוחות מביטות בקיר בעקשנות, כמו מנסות להתייצב בתנוחת יוגה מאתגרת.  

"אני לא יכול להשאיר אותך ככה. אני ארגיש חרא עם עצמי כל הערב."

"זה כבר לא עליי."

"את רוצה שאני אשאר?"

"זו לא בקשה לגיטימית לבקש ממך," נאנחתי.  

"את רוצה שאני אשאר?"      

"לא. אני לא רוצה את זה על המצפון שלי."

"את רוצה שאני אשאר?" הוא מחייך חצי חיוך, כאילו גילה רמז נסתר בחדר בריחה.


רק עכשיו אני מצליחה להביט בו, להסתכל אליו בחזרה. יש לי טעם רע בפה.

"לא אכפת לי חד פעמית להישאר איתך, אבל זה לא יכול להמשיך לקרות כל הזמן." הוא הביט בי במבט הרגיש הזה שלו.

"זה לא פייר..." מלמל בשקט. הוא הושיט יד לחבק, נרתעתי.


"תעשה מה שאתה רוצה," נהמתי וחזרתי לשמיכה. לא יכולתי לעמוד במבט הזה.


שמעתי צעדים מתרחקים, דלת נפתחת ונסגרת. אחרי כמה דקות הוא חזר לסלון, בפיג'מה.

הוא הסיט בעדינות את השמיכה מעיניי, חייך אליי חיוך רחב וטוב, בלי שמץ מרירות, ושאל:

"אז מה מזמינים לאכול?"

"אתה לא חייב להישאר..." מלמלתי.

"אני רוצה," הוא חייך והתיישב לידי. "נו, דביבון שמיכה, מה מזמינים?"

 בעטתי את השמיכה הצידה וחייכתי אליו דרך עננת דמעות ונזלת.

"המבורגר. ויין."

"מה, בלי קינוח?" ההפתעה בקולו הייתה כנה כל כך ששנינו פרצנו בצחוק.

"וגלידה, שלושה טעמים."

שעתיים אחר כך כבר נמנמנו מחובקים על הספה, מול סרט על דיקטטורים, בידיים דביקות מסורבה רום-אבטיח ברוטב בייגלה – מהדורה מוגבלת.

 
fly-d-1A7QU7rS7Ys-unsplash.jpg
 

שתיקות מרות 

מאת: דניאל מדמון 

אצבעותיהם החליקו אחת על השנייה כמו מים על עור. מים מתוקים. מי תהום שהזיהום שהוביל לסיום הקשר שלהם עוד לא חלחל פנימה. הם קבעו להיפגש. שיחה אחרונה, סופית למדי. לא כמו שאר השיחות ה"סופיות" שכבר היו להם.
שניהם ידעו זאת היטב, לכן מילה גררה מילה ואז חיבוק ונשיקה – ועוד אחת. כולן מלאות ברגש אך בסופן שתיקה מרה.
היא התמקדה בשמש הטובעת בתוך הכחול של הים. הוא התחפר עם בהונות רגליו בחול המלטף.
"נישאר חברים?" הוא שאל ושניהם ידעו את התשובה.
"ברור," היא השיבה אך לא היישירה אליו מבט, רק ניערה את גרגירי החול הטורדניים משמלת הקיץ שלה.
"תעזור לי לקום," היא ביקשה באחת. הוא קם והושיט לה יד.
הם הלכו לאורך קו החוף עד לחניון שהואר עכשיו רק בזכות פנס רחוב ארוך וצר.
היא התיישבה במכונית ואחזה בהגה, אך דלת הרכב עוד נשארה פתוחה.
"סביר להניח שעוד נתראה מתישהו," היא זרקה לעברו.
"בטח, אל תהיי זרה כשזה יקרה," הוא השיב וסגר את הדלת. היא נסעה, והוא נשאר – מביט באורות האחוריים של הרכב עד שהפכו ונעשו כדורי אור קטנים שנעלמים בחושך.

 
fly-d-94eHAVczDmY-unsplash.jpg
 

נחשים מתוקים 

מאת: דניאל ניב 

״וההערה האחרונה שלי היא למיקה. אומנם לא ציפיתי ממך לבכות פתאום..." אמר אבישי מול שחקניות המחזה שישבו מולו על הבמה. "אבל האמנתי לך. אשמח אם גם מחר הלנה תגיב כך כאשר דימטריוס אומר שהוא לא אוהב אותה יותר, שהוא לא רוצה לראות אותה, ושתפסיק לעקוב אחריו."
מיקה הדביקה חיוך על פניה. "לבכות שוב," מלמלה. "אין בעיה."
אבישי מחא כף לתשומת לב ואמר, "מחר חזרה אחרונה בשש בערב, ואז נעלה את חלום ליל קיץ הכי טוב שהיה פה." הוא שיחרר את כולן ללכת, אבל מיקה לא מיהרה לשום מקום. היא הייתה האחרונה שנשארה בחדר ההלבשה, מתעצלת להוריד את השמלה שחושפת את התקציב הדל שיש לתיכון הזה.
דלת החדר נפתחה בחוזקה וחמור נכנס פנימה. כלומר, נכנסה אירנה שמגלמת בחור – כי אין מספיק בנים שמוכנים להצטרף למחזה – בשם ניק בוטום, ולניק בוטום יש ראש חמור. "אומיגאד, את מאמינה ששכחתי להוריד את התלבושת?"
"אהמ... לא."
אירנה החליפה בגדים ואז התיישבה מול המראה כדי למחוק את האיפור הכבד מפניה. מבעד למראה צפתה במיקה חוקרת את כפות ידיה. "אז, למה את עדיין פה?"
מיקה משכה בכתפיה. הדבר האחרון שרצתה הוא לדבר עם הילדה המוזרה הזאת.
"אורי מגיע לראות אותך מופיעה מחר?" שאלה אירנה.
"לא."
למה?"
מיקה הרימה אליה את מבטה. "כי הוא נפרד ממני. ולאחר שעה העלה תמונה שלו מתנשק עם נועה."
אירנה הפסיקה לשפשף את פניה במגבון.
מיקה נאנחה והוציאה מתיקה שקית עם נחשי גומי. "מוזמנת לקחת."
אירנה התיישבה מולה ולקחה אחד. "את יודעת את מה זה מזכיר לי? את השיר הזה של קרן פלס, נו, זה שהיא מתקשה להתגבר על האקס שלה... 'כלום לא טעים לי'! מכירה?"
מיקה בהתה בה.
אירנה התחילה להזיז את ראשה לקצב דמיוני והחלה לשיר: "כלום לא טעים מאז שהוא עזב,
הממתקים מדברים איתי עליו..."
מיקה חשבה שאולי הסיטואציה הייתה נראית פחות מוזר לולא אירנה הייתה מספיקה למחוק את כל האיפור ולא נשארת עם חצי פנים של חמור.
"רוצה שאשמיע לך את השיר ביוטיוב?"
"זה אמור לעזור לי או משהו?"
אירנה נשכה את שפתה ושתקה. מיקה הוציאה נחש גומי ומתחה אותו בין אצבעותיה.
"ככה זה גברים לפעמים..." אמרה אירנה לבסוף. "נחשים מתוקים."
מיקה הניחה את ראשו של הנחש בין שיניה ומשכה אותו עד שנקרע. "הנה, עכשיו הוא לא יכול לדבר איתי."
אירנה הרצינה ואמרה, "נקמה מתוקה עם סוף מר לנחש."
"זה ממש קלישאתי, אירנה. כאילו, ממש," אמרה מיקה בקול חד.
עיניהן הצטלבו ונעצרו אחת על השנייה. לפתע הן פרצו בצחוק.

 
fly-d-3TtVnxJHfhw-unsplash.jpg
 

ככה זה

מאת: מעיין אגמון 

לפני חודשיים באתי לבקר אותה בבית החולים. היא כתבה לי ב1 באפריל ולרגע קיוויתי שהיא צוחקת עלי. אבל כשראיתי אותה היא לא צחקה כלל. כשדיברתי איתה היא סיפרה על התהומות שנפשה לא מצליחה לצאת מהם. ממש ככה היא קראה להם- תהומות. היא לא רצתה עוד לחיות ושום דבר שאמרתי לא הצליח לשכנע אותה כי יש יופי בעולם הזה. כשהיא פתחה את שקית הממתקים שהבאתי לה, היה נדמה לי שהאוויר סביבנו סוף סוף נהיה קל יותר. הסתכלתי עליה אוכלת את התותים המסוכרים ומחייכת, ובכל זאת כל נים וסדק בגוף שלי התכווצו עד לכדי כאב. השתמשתי בכל הכוחות שעוד נותרו לי כדי לא לדמוע וכדי להמשיך לנכוח שם איתה. 


השבוע היא ואני צעדנו יחד בהרים. שבוע שלם של ללכת לשם ללכת, ללא מטרה ברורה. לטפס כדי לעלות ואז לרדת כמה דקות אחר כך. היא רצתה לקחת אוטובוס בחזרה הביתה, אבל היא נשארה. היא קמה כשהשמש ואני הערנו אותה. היא דיברה עם אנשים שהלכו גם הם. היא לא ויתרה לעצמה. היא בחנה את מה שקורה לה בלב ובראש בכל רגע. היא צחקה כמו ילדה כששמעה ציפור שרה בדרך, כשהצליחה לטפס הר שלם מבלי לעצור, כששמה לב שאנחנו הולכים בכיוון הלא נכון והייתה זו שהחזירה אותנו למסלול, כשהחמאתי לה.


בלילות דיברנו ללא הרף. היא נכנסה לנפשי ואני לשלה. באחת הפעמים אמרה כמה נוראית היא המחלה שלה, וכי אינה מאחלת אותה לאיש. אבל אז היא מיד עצרה וחזרה על עקבותיה- 

״בעצם, כשאת בהיי, כל העולם הזה מדהים. וכשנופלים כל כך הרבה פעמים- לעלות נהייה יותר קל. אולי זה מה שאני צריכה לחוות כאן. האמת, אני אוהבת את עצמי, מאוד.״

ואני? אני לא הצלחתי לעצור בעד ליבי הפועם חזק חזק, כאומר או-הב, או-הב, או-הב.

 
fly-d-_W1Sg5qv1R0-unsplash.jpg
 

המילה הכתובה

מאת: דורין לוי 

לשבת רגל על רגל,

הנוחות הזו ממכרת כמו שאיפה מסם מתוק,

משאירה איזו איפוריה של שגרה כברירת מחדל.


נדמה שזה לגיטימי לחשוב הרבה,

להציף את המוח בשאלות קצה,

ואת המילים להשליך לתוך מגירות בלב.


לעיתים עולה הצורך לשתף,

לצעוק חזק ולהרעיד את עולמו של האחר.

לצייר תמונה ברורה,

בעזרת אותיות שיוצרות מילה

מדויקת ומופלאה.


המילה הכתובה

כל כך קשה להשגה.

לפעמים מתוקה,

לפעמים מרה.


הקוראים יבינו,

הרי כל אחד טעם מטעמי הרגש-

חוויה קולינרית מטשטשת.


וזה העונג.


נפש אחת כותבת

והשאר מבינות.

בשקט נעים

יש בעולם קוראים וכותבים,

יחד הם יוצרים

מילים שהלב יודע.


הפה מדבר.

מילים רגילות, כמעט פשוטות.

השאר מתחבאות אי שם בפנים,

עד לרגע בו נצליח באמת לברוא.

 
sharon-mccutcheon-ShhuLsZREvM-unsplash.jpg
 

כריך מתוק ומר 

מאת: לירי בר 

צפיתי בקומדיה אמריקאית, והגיבורה הכינה לעצמה כריך של חמאת בוטנים וריבה. זה קרץ לי, אז עצרתי את הפרק. ניגשתי למטבח, אך לצערי גיליתי שהמרכיב היחיד בנמצא הוא לחם. ניסיתי לחשוב על חלופות.

הרי, מה יש שם, במפגש המסעיר הזה בין חמאת הבוטנים לריבה?
זו הדחיסות של חמאת הבוטנים אל מול הגמישות של הריבה; וזו המתיקות של הפרי אל מול המליחות של הבוטן; הריבה הביתית ומנגד חמאת הבוטנים התעשייתית.  הילדותי והמבוגר, הבהיר והכהה, הנימוך והפריך, הפנים והחוץ, השלם שעולה על סך חלקיו – הכל נפגש בביס אחד עטוף בפרוסות רכות. אמא אמרה לי ש"בבטן הכל מתערבב". אבל אני בטוחה שגם בבטן שלי כל רכיב יודע את שורשיו, הפרי צמוד לקליפה, הלחם נאחז בקשה.

בסוף הכנתי כריך עם גבינת ברי ועלי רוקט. מוגזם, אני יודעת, אבל זה מה שהיה לי במקרר. זה לא מושלם, אבל זה מה שיש כרגע, וזה הופך את זה להכי טוב שיש.

התיישבתי בחזרה ולחצתי פליי. הגיבורה בקומדיה בכלל לא נגסה בסנדוויץ' שלה, הוא נפל והתפזר והקהל המוקלט צחק.

אני נגסתי בסנדוויץ' שלי, שוב ושוב ושוב, והתענגתי על כל ביס. בראש שלי אפשר היה לשמוע תזמורת שלמה של סיפוק, שלווה ואמת. זה לא מוקלט, ולא מצחיק, אבל זה טעים לי.

 
daria-durand-pBgk59b9CNs-unsplash.jpg
 

What We Are Supposed To Do

By: Yael Cohen

When I think of you
Alone, at night, right before sleep consumes me with her blissful illusion,
I see you. Young. Still a two-year-old
Mentally, I know. But sense throws his cards away when your face stares at me with pain. 
I know, I know, but I still ache.
I know death was right. Sometimes he is an angel in disguise.
I know I should be ashamed to still wish you to stay. 
At a funeral, we are supposed to say 
Goodbye
Yet at night
You are still here to whisper, 
You never smiled.
You barely cried.
I wish you a good night.

 
mulyadi-sXzN474Z8Bw-unsplash.jpg
 

העץ בקרחת היער 

מאת: מיכאל יעקב 

הייתה אישה בקרחת היער שלי. קצוות שיערה הכהה והפתלתל רקדו באוויר. נראה כי כל עלי וענפי העצים מסביב עקבו אחר שיערה באותו הריקוד, מחקים את צעדיו, אך לא מחקים את אותו החן, אותה הענווה. היא אחזה בתפוח, וכשקירבה אותו לפיה נראה היה שהקו המפריד בין שפתיה האדומות והפרי נעלם. עם כל נגיסה עצמה את עיניה הכהות, מתענגת מטעמו. כשראתה אותי עומד שם היא חייכה. כשסיימה, הניחה את ליבתו על אדמת היער.
יש עץ תפוחים בקרחת היער שלי.

היא הייתה שבה אליי בכל שקיעה, מביאה איתה צמד תפוחים אדומים ונפלאים. טיילנו יחד ביער, חלקתי איתה את סודותיו. סיפרתי לה על חיי כשומר היער ועל איך שנשארתי לטפל ביער לבדי כשהוריי נבלו ומתו. כששאלתי היא לא סיפרה לי על עברה, רק שיום אחד היא הלכה לאיבוד, ומאז לא חזרה. רציתי לדעת עוד עליה, על החיים מחוץ ליער, אך היא לא סיפרה לי דבר. היא אהבה את היער, ואהבה אותי. מעולם לא הרגשתי נאהב כמו שהרגשתי איתה. השבועות הפכו לחודשים ולשנים. היא גדלה מאדמתי ומימיי ואני קטפתי מפירותיה.
יש עץ תפוחים בקרחת היער שלי.

 כשהזכירה את חייה הקודמים בעיר, פחדתי. פחדתי שתעזוב אותי. הייתי מכין אז את הזרים היפים ביותר, מבשל מהצמחים ומהפטריות הכי טובים ביער, אך נראה שהכל היה לה מוכר מדי. היא חיפשה את דרכה חזרה אל החיים שמהם הלכה לאיבוד, ואני רק רציתי לטעום שוב מפירותיה, רק עוד פעם אחת.

כרתתי עצים רבים, וזה היה כמעט אותו הדבר. חיות היער הביטו בי בעיניים מנצנצות בלילה, מבעד לעצים שהקיפו אותי בעודי חופר את הבור שלה. הלבנה הגדולה זהרה על צווארה וגבה הנבול.

יש עץ תפוחים בקרחת היער שלי. בין ענפיו מנצנצים הפירות באדום. העלים שלו ריצדו ורקדו באוויר. נראה כי כל העצים מסביב עקבו באותו הריקוד, מחקים את צעדיו, אך לא מחקים את אותו החן, אותה הענווה. חזרתי כל יום אל העץ וקטפתי תפוח אדום ונפלא.

הייתי מדמיין את טעמה המתחבא בטעם הפרי, עוצם את עיני ומתענג.
דמיינתי את שורשי העץ מקיפים ועוטפים את גופה העירום, את שיערה הפתלתל נשזר בתוך ענפי העץ, ואת ליבה האבוד, הפועם עמוק בגזעו.


 
bret-kavanaugh-_af0_qAh4K4-unsplash.jpg
 

Rollercoaster

By: Zed Katsuyi

 My thoughts were racing and drifting with the wind as the cool night slowly sunk down. But it was the breeze in the air that had drawn me deeper and closer to the forgotten ruins of Dalaran. There in the ruins, Beneath the layers of the bitter smoke, a faint sweet scent climbed up my mask. It intrigued me, fascinated me, I felt as if the piper of Hamelin was luring me in. But alas, to my surprise, an old shaman surprised me with a question:

“Dis is a spesial ciggar. It has cranberries inside. Do yu need want taste?”

His deep heavy voice intrigued me. When I sat down with him in his tiny tent that barely fitted us both, the old shaman handed me a heavy rolled cigar.  

I took the first puff and he looked at me, waiting for a response.
I coughed, he laughed.

“Wat yu say? What does it feel like, what does it taste like?”

I took a second-deep puff, the smoke-filled me with joy. The feeling was incredible. The smell reminded me of an old book I read and  the memories flushed me with joy and pleasure. But, once my lungs were filled with the bitter smoke, the painful memories of the past came too. I cleared my voice and said: “You know, there was this kid with me in battle, maybe eighteen years old, and,” I chuckled, “He was afraid he would die in battle and miss his chance to bed a woman for the first time.”

The old Shaman laughed and asked, “So what did you tell him?”

“I told him that he shouldn’t worry. That he will not die a virgin, because life fucks everyone to death.” I laid down the cigar, “You see,” I told the old shaman, “life can be beautiful, joyful, magnificent, and magical. It draws the best out of us much like the sweetness of your special cigar, but there are consequences. A puff from your special cigar will follow by a bitter taste of the smoke. This signifies the bitter punishment when someone experiences your cigar.

So when we get on the rollercoaster of life and get drunk from all the fun and joyful experiences, eventually all that is left waiting for us is a bitter end. Nothing excites anymore. But that is life.
Life is a rollercoaster of bittersweet moments that we must endure and only the strong will survive and live to tell the tale.