Lullabies
By: Jordan Bar Eythan
Eeny, meeny, miny, moe
If you can’t choose, don’t at all.
Today we call it “FOMO”.
The wheels of the bus go round and round,
Like a rollercoaster imitating the cycle of life.
When we’re up - we feel the clouds.
When down - hell doesn’t seem so far.
If you’re happy and you know it - clap your hands.
If you’re sad and you can’t show it - clap them twice.
Maybe someone will notice,
Maybe not.
“He’s just a child! Stop ruining the lullabies.”
“I’m only teaching him the meaning of perspective.”
“By ruining the songs?”
“No, silly. A story’s true meaning hides between the words.”
מיומנו של חתול
מתוך "חקר ההורות האנושית – אתנוגרפיה", פרק ג: הגינה הציבורית, המכון לחקר האדם היבשתי, תל אביב. 2022.
דוח תצפית מס. 0712021
מאת: גבי דובדבני
שעת צוהריים. אני יושב על ספסל, מתבונן בבאי הפארק.
פעוטה מנסה לחלץ את ראשה שנתקע תחת קרוסלה. אימה מפסיקה לצלם.
אב ממושקף מסובב ילדה צוחקת בקערת ענק.
שתיהן צווחות.
ההורים נושמים לאט. נחלים יבשים מצטיירים בפניהם.
[הערה: קשיי הסתגלות.]
שני ילדים מתחרים בטיפוס על מוט מתכת.
ילד א' : "אני אלוף בטיפוס."
ילד ב' : "אני אלוף יותר!"
ילד א': "אני הכי!"
שניהם מתחלקים ונופלים שוב ושוב, לא על הרגליים.
[הערה: לא נמצא קשר בין תחושת מסוגלות להצלחה במשימה.]
פעוט מתקרב לספסל, עיניו נפערות בפליאה כשמביט בי.
כפותיו קירחות, ורדרדות ודביקות. אחת מהן נמתחה לעברי.
לא נבהלתי.
הכַּפָּהּ נחה על גבי, לפתה קווצת פרווה ומשכה בעוצמה.
באופן שקול ומקצועי, נקטתי אמצעי הגנה סבירים בהחלט.
[הערה: נרשמה תגובה שלילית לנעיצת ציפורניים.]
היצור פלט קול מבהיל, בווליום מפתיע ביחס לגודלו.
אמו הופיעה מיד, והגיבה כלפי החוקר באכזריות לא מידתית.
[הערה: זעקה לעזרה התגלתה ככלי לוחמה אפקטיבי.]
ילד ב' :"הייתי מצליח אם לא הייתי פוחד."
ילד א' מהנהן בהבנה.
[הערה: גורי אנוש מתרגלים אמפתיה.]
אולימפיאדה רגשית
מאת: ירדן בר איתן
כשמתאהבים זה קורה בבת אחת:
כמו בשנייה לפני שמועדים,
כמו חיוך שעוד לא הצטמצם למילים,
כמו הופעת ניצוץ הכוכבים,
וכמו ההבנה שזה נגמר
ומוותרים.
או שבעצם,
כשמתאהבים זה מתגנב לאט-לאט:
כמו סודות כמוסים שמתגלים,
כמו לחכות לפזמון של שיר שאוהבים,
כמו שמש שוקעת לתוך גלים,
וכמו הרגע בו ממשיכים הלאה
ושוכחים.
או שבעצם –
שניהם מתארים את אותו הדבר. זה רק עניין של מאיפה מסתכלים.
לפעמים מפחיד
מאת: דניאל ניב
דוריאן הוביל את אנה אל דירתו בקומה הרביעית והאחרונה בבניין צר בלב אמסטרדם. הם הלכו מהגלריה שלו ברגל ושתקו כל הדרך. אנה חשבה שזה לא אופייני לדוריאן, לתת לשתיקה להיות. הוא תמיד ממלא את החלל במילים יפות, כאילו הוא מפלרטט גם עם האוויר עצמו. בדירה, דוריאן מיד החל להתיר את עניבתו ולשחרר כפתור אחר כפתור מחולצתו. אנה הסיטה את מבטה ונעמדה מול החלון, מסתכלת על אור הירח שריצד על הנהר, ובסירות הקשורות שהתנועעו במקומן.
"אני מתחיל לחשוב שלא כל כך אהבת את הציורים שהצגתי בגלריה," אמר דוריאן.
"אהבתי."
"אבל?"
אנה הסתובבה אליו אבל נשארה צמודה לחלון. "כל הנשים האלו שציירת, חשופות כך... אפשר להרגיש את האינטימיות שהייתה לך עם כל אחת..." היא הפסיקה באמצע המשפט. דוריאן מילא כוס ביין אדום, לא מרים את ראשו להביט בה.
"זאת העבודה שלי," אמר וקולו התקשח. "אני לא מתכוון להתנצל על זה."
"אלין ניגשה לדבר איתי בגלריה. נשמע לך מוכר?"
"ציירתי אותה, כמה פעמים," הוא אמר ואז לגם מהיין. כשהניח את הכוס על השולחן, עיניו פגשו בעיניה של אנה "וכן, שכבנו. אבל זה היה לפני שפגשתי אותך."
"היא הזהירה אותי שלוקח לך פחות זמן להחליף בחורה מלסיים ציור," לחשה. היא נזכרה בדרך שבה אלין סקרה אותה מלמעלה למטה, כאילו היא לא מצליחה להבין למה דוריאן איתה, והכי גרוע – כאילו היא לא מודאגת בכלל. אנה חשבה, ללא ספק, שאלין הייתה האישה הכי יפה בחדר.
דוריאן התרחק מהדלפק והתקרב אל אנה. "וזה מה שאת חושבת שיקרה איתך?" שאל, צל של פגיעות עוטף את קולו.
"אני לא שייכת לעולם הזה שלך, דוריאן," ענתה, משפילה את מבטה. "תסתכל עלי."
הוא נעצר מולה. "אני מסתכל."
"אז למה לעולם לא ביקשת לצייר אותי?"
הוא פתח את פיו כמתכוון לומר משהו, אבל לבסוף רק נאנח.
"אולי כדאי שאלך," אנה אמרה. כשדוריאן לא הגיב, היא חלפה על פניו וטרקה את הדלת אחריה.
דוריאן לקח את בקבוק היין ולגם ישירות ממנו. הוא נכנס אל חדר העבודה שלו, והוציא ממגירת שולחנו מחברת שרטוט גדולה בצבע חום. הוא דפדף בה, ודפיו חשפו את אנה; אנה בפעם הראשונה שראה אותה, קוראת ספר בקרון הרכבת; אנה, עומדת במוזיאון, וכל הציורים והאנשים סביב הם רק טשטוש ברקע; אנה, ישנה על מיטתו, גופה הערום עטוף בשמיכה.
"למה שלא תראה לה את זה?"
"אלוהים," פלט דוריאן. הוא הרים את ראשו והבחין בסופי, השותפה שלו, נשענת על משקוף הדלת. "כמה מכל זה שמעת?"
סופי משכה בכתפיה. "כאלוהים, שמעתי מספיק כדי לדעת שאתה צריך לרוץ אחריה עם המחברת הזאת."
דוריאן נעץ בה את מבטו והתלבט אם לענות לה. לבסוף אמר, "אם אעשה זאת היא תדע מה אני מרגיש אליה, איך אני רואה אותה. ואני בקושי מבין בעצמי... הכל מתקדם יותר מדי מהר."
"ומה רע בזה, שהיא תדע?"
"לא יודע. לפעמים מפחיד להראות לאדם אחר איך אתה באמת רואה אותו."
"לפעמים גם מפחיד לא להראות," סופי אמרה בחיוך יודע-כל ונעלמה בחזרה לחדרה.
"לעזאזל איתך, סופי," מלמל דוריאן. הוא הידק את אחיזתו סביב המחברת ויצא מחדר העבודה.
נגיעה ומבט
מאת: דר פיקרסקי
מבט
אושרי שמיט היה הגבר הראשון בו נגע בחייו, כלומר באמת נגע. נגיעה מן הסוג העדין, השמור לחיקם של סודות גוף ולב. הם ישבו וביניהם כחיץ ארז בבאי, שכמו לא ידע לקרוא שהשיחה ההולכת ונמרחת, ייעודה לא להיקטע ולהיות מוחלפת במילים של אנשים אחרים. ארז נשאר שם, מחכה שמישהו מהם יראה איזו מנהיגות מסוימת ויכריז על חזרה אל חיק החבורה הגדולה שנותרה כמה מאות מטרים מאחור. בנקודה ההיא, הוא לא היה דמות הסמכות שארז רצה שיהיה, אלא גלידה רכה, אולי בצק חלה תפוח. מחכה לסוף מסע כלשהו. בשלב מסוים ורק לאחר רמיזות שעדינוּת איננה המילה לתארן – ארז הבין. במבוכה רבה מאוד על פניו קם ונשא את אדמומיות הצחקוק שלו למקום אחר והשאיר אותם שם. ככה ישבו על החוף הריק ומעליהם שמי לילה כבויי כוכבים וזרועי פנסים ציבוריים. הם הלכו וקרבו זה לזה, לא בכוח משיכה מיסטית או גופנית אלא משום היותם שם, היות כל אחד לעצמו מול השני – שם.
נגיעה
ידעתי שמתישהו אני ואושרי שמיט נשכב. זה היה לי ברור מהרגע שהבנתי שהוא יצא מהארון לפניי. אז לא הכרתי אותו, רק שמעתי את השם שלו בהקשר של הילד שיצא מהארון. לא שזה דחף אותי לתוך או מחוץ לארון, אבל בהחלט זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי קנאת סופרים. אם אפשר לקרוא לה כך. מאותו הרגע זה היה שעון חול שהועמד מחדש על היפוכו והזמן נקצב לרומן החולף הזה. הלכנו והתקרבנו עם יציאתי מהארון. אז כל יציאה מהארון הייתה אירוע חברתי חד פעמי והמדד היחיד היה: כמה מהר כל השכבה תדע. זו משוואה די פשטנית: כמה חברים יש לך בחזקת כמה חברים יש להם שווה הזמן שזה ייקח. אצלי זה לקח קצת יותר זמן מאצלו, מה שכמובן חידד את רגשות הקנאה שתורגמה אצלי למשיכה. כל עולמי התרכז לכדי זירוז המשיח, גאולת הפין: אובדן הבתולין. באותו הערב הרגשתי את זה שורף לי, שתינו והיינו שרויים באווירה חברתית מאוד נזילה. זה הלך והתקרב כשהלכנו לשבת קצת ולדבר - ארז בבאי, הוא ואני. ארז כמובן לא הבין את מקומו החברתי אז דאגתי שיבין דרך נושאי השיחה המגוונים: סקס הומוסקסואלי, מיניות גברית ובעיקר גברים מהשכבה שצריכים להיות כוכבי פורנו, והייתי מוכן לצלם איתם אודישן. ארז לא הבין, והוא גם כנראה חשב את עצמו לאיזה נאור גדול, שהוא מוכן לשבת שם ולהיות חלק מהשיחה, אבל האמת שהוא היה סתם לא קשור. בסוף כמעט וצעקתי עליו לעוף משם אבל הוא הבין את זה רגע לפני.
לא התנשקנו אושרי ואני, אפילו לא פעם אחת בערב ההוא. זה היה נטו סקס, בלי מגע מיותר, בלי אינטימיות חונקת. רק הדבר עצמו.
מבט על
מאת: גבי דובדבני
פתאום נשברה התקרה.
הדמעה שלא ידעת שייחלת לה – נופלת
ברעש אדיר, מרסקת כוסות יין, מחבתות וסירים,
כולם מזכוכית מבהיקה, מצוחצחת,
כלי קריסטל שסודרו בקפידה במדף הגבוה.
ובכל כלי – אינספור השתקפויות, שברי דמויות
שטוחות, רעות, לועגות... אפילו טובות הלב
דוקרות בחרבות חד-מימד, ואומרות:
"אני רק כזאת. יותר לא תוציאי ממני. וזהו."
כוס יין אבירית עוטה שריון חיוכים מחוספס
ומגן 'הכול בסדר' משויף היטב, שיודע לומר רק "ואת?"
לידה קערה עדינה ושבירה, מעוטרת זהב,
מתמלאת, מתרוקנת ושוב מתמלאת, כתמי מאמץ מוסתרים.
"הבאתי, עשיתי, נתתי," היא שואלת, "...זה בסדר עכשיו?"
בין כלי הזכוכית, כפית זהב קטנה
מבוישת, הבהירה:
"לא הייתי בפה של אף אחד, בסדר?
הם גדלו טוב מאוד בלעדיי."
ופתאום נשבר הענן
המטיר שברי זכוכיות כמו גשם,
רסיסי "הכל בס
"לא קרה כל
נשברו הכלים. כל מה ששביר הפך מסוכן.
רק התקרה המתפוררת ברגעיה האחרונים צחקה:
"איזה מזל. כבר פחדתי שזה לא יקרה לעולם."
בין אדמה לשמיים
מאת: סוניה דורפמן לוסטיג
אדמה
אדום כרימון; נפוח מזעם
זועף ושוצף ורוגז
כל איבר בגופו מתנדנד בעצבנות
והראש מטלטל בחוסר נוחות
מאבד כוון;
צועק ורוטן , קולני.
לא מוצא את השלם שבתוכו;
לא משלים את התמונה של עצמו.
אבוד.
שמיים
מלמעלה שמיים, הפריזמה אחרת
ממרבדי המשטח הכחול העצום –
נראית התמונה כחלקיק
בעוד הרקמה המלאה מכילה בתוכה
את כל השלמות הנוכחית.
הכל הופך לאחד
כל כעס הולך ונכחד
השלם מתרחב, מתעבה
השלום – התדר ההווה.
בין אדמה לבין שמיים -
פרושים קוים דקיקים זהובים
עין אדם לא יכולה לתפוש אותם
אך שולחים הם לנו תדרים.
וכאשר נדע להתחבר
מתוך השקט הפנימי
או אז – כל אחת ואחד
יחוו את השלם האמיתי.
חסכים
מאת: ירדן בר איתן
פנים. לילה.
עדן (25) ונוי (27) יושבות בבר השכונתי. נוי מתעצבנת כשעדן שקועה בטלפון.
נוי:
עם מי את מדברת כל כך הרבה?
עדן:
(עיניה מבריקות)
עם רועי.
נוי:
אבל ראית אותו לפני שעה!
עדן מחייכת ומסמיקה.
נוי:
אל תגידי לי שאת כבר מאוהבת...
עדן:
(צוחקת)
אולי.
נוי:
את בקושי מכירה אותו, את צריכה להיזהר. מה שבא מהר, הולך עוד יותר מהר.
עדן:
את תמיד פסימית כשזה נוגע לאהבה.
נוי:
בכנות, אני לא חושבת שאת מאוהבת בו. את בכלל לא מכירה אותו!
עדן:
מה אכפת לך? תני לי ליהנות. הוא עושה אותי מאושרת.
נוי שותקת לדקה ארוכה. היא מביטה בכוס הבירה שלה ובקוקטייל הפירותי של עדן.
נוי:
את יכולה לעבוד על עצמך, אבל לא עליי. את פשוט מכורה לתחושה של להיות נאהבת.
עדן:
למה את מתכוונת?
נוי:
זו באמת האישיות שלו שכבשה אותך? או שזה איך שהוא גורם לך להרגיש כלפי עצמך?
עדן שותקת.
נוי:
מכירה את זה שאת מסתכלת במראה וההשתקפות מאשרת אותך בחזרה?
כאילו זאת לא באמת את שעומדת שם, אלא אישה אחרת, האישה שהיית רוצה להיות במחשבות שלך...?
עדן מסתכלת על נוי מבולבלת.
נוי:
תראי, את לא אשמה. עוד מהסיפור של אדם וחווה לימדו אותנו שהאדם לא נועד להיות לבד.
הוא זקוק לחברה, ובעיקר למישהו שישלים אצלו את החסר.
את מבינה?
עדן:
כל כך קשה לך לקבל את זה שאני מאוהבת?
נוי:
לא קשה לי בכלל. אבל לפניו היית מאושרת?
עדן:
(מהססת)
לא יודעת... זאת אומרת כן, אבל לא באותה מידה.
נוי:
אז תני לעצמך את האישור להיות מאושרת, בלי קשר אליו.
אבל אם תמשיכי ככה, אחותי, הוא לא יישאר בתמונה.
הם תמיד מתלהבים בהתחלה ואז...
עדן:
ואז?
נוי:
ואז מבינים שגם הם רוצים להיות נאהבים, ולהשלים את החוסר שלהם בך.
אבל זה לא עובד, זוגיות היא לא דבר מושלם.
את לעולם לא תוכלי להיות כל מה שהוא רוצה, אף אחת לא תוכל.
הטלפון של עדן רוטט, עוד הודעה מרועי.