They say you're born into one family and then you get to choose your own.


Here's to ours: 

to my incredible writers, 

insightful readers

and loving community.

All Illustrations created by our very own talented Michael Jacob.

 
2.png
 

ברוכים הבאים לקרקס מתוק ומר

מאת: ירדן בר איתן

הלילה באנו לבדר, להצחיק, ולהציג בפניכם שלל מופעים שיגרמו לכם להעריך מחדש את כוחו של הקרקס.


אז נתחיל בלוליינית:

היא תהיה לבושה בבגדים שקטנים עליה לפחות במידה,

ואתם תהיו בהלם כאשר רגליה ילכו בעדינות על החבל הדק,

אך עיניה לא יביטו לרגע למטה, לקרקע הקרה.

לא, אתם לא צריכים לחשוש.

היא לא מפחדת, כן ילד, אפילו לא קצת. או לפחות זה מה שהיא אומרת...


וחכו שתראו את הלהטוטנים משחקים באש.

כן – זאת אש אמיתית.

ולא – הם לא מפחדים להיכוות.

אולי מפני שבחייהם האישיים הם נכוו כל כך הרבה פעמים,

שעם השנים תחושת השריפה הפכה לחברה.

 שיט, לא הייתי צריכה להגיד את זה, לא חשוב.


אבל רגע שנייה, אחריהם יעלה הליצן המדובר.

הוא תמיד שמח ולא, הוא לא בוכה אף פעם.

יש האומרים שהמסכה והאף האדום פועלים אצלו כמו מנגנון הגנה.

אבל אני חושבת שזה פשוט כי בילדות שלו קראו לו איציק השמן,

וכאן הוא יכול להגשים את חלומו ולהיות מלך הכיתה.


בקיצור אורחים נכבדים,

לקראת סוף המופע יעלו אומני האשליה,

כן חברים, אתם הולכים לראות קסמים.

ואני אומרת מראש לגבר שמסתכל עלי בשקיקה מהקהל –

 אנחנו לא יכולים להעלים את חמתך.

זה לא מוסרי.


אבל מה שבטוח, אתם הולכים ליהנות הערב ממופע שלא תראו כמותו.

אתם תחוו אמנות במלוא תפארתה, והילדים שלכם יהיו בטוחים שכולנו פה גיבורי על.

כדאי לא? בכל זאת הם מתבגרים ומבינים שאתם ההורים אנושיים כמו כולם. פאק בעלילה.


ואולי כל מה שהקרקס מייצג הוא אמת, ובו זמנית שקר גס.

אבל מה זה משנה?

באתם ליהנות הערב מהסיפורים הזוהרים והאורות הבוהקים.

אז תתרווחו בכיסאות, (בכל זאת, הכרטיס היה יקר).

קבלו את המופע ה-21 של קרקס מתוק ומר!

 
mark-williams-9bNmhMKQM1Q-unsplash.jpg
 

אל הלא נודע 

מאת: ירדן בר איתן

צעד אחר צעד היא פוסעת על גבי החבל הדק, ובראשה המנגינה: ״רק אל תסתכלי למטה״ חוזרת ומצלצלת. בחיוך מרהיב ובגדים שקטנים עליה לפחות במידה, היא נותנת הופעה שלא מביישת. הצופים נדהמים, מחיאות כפיים נשמעות בחוזקה, ומוזיקת הרקע של הקרקס מסמנת לה לרדת מהבמה. וכשהיא מאחורי הקלעים, היא שופכת אל תוך גרונה כוס ויסקי חזקה, ולעצמה משקרת: ״היה נהדר, לא פחדתי כלל. אני כל יכולה – אני נגד כוח המשיכה.״


אך אז, כשהתלבושת יורדת והאיפור נמרח, המנגינה שוב מצלצלת: ״רק אל תסתכלי אחורה.״

זהו סיפורה האמיתי של הלוליינית - רגע לפני הנפילה היא תמיד מתייצבת, ובראיונות מספרת:

״הפחד האמיתי מגיע כשמסתכלים למטה, זה הרבה יותר מפחיד מהתחושה עצמה כשאת נופלת.״


ואני תוהה – עד כמה אנחנו באמת שונים מהלוליינים בקרקס? הרי כולנו מפחדים מהנפילה ובו זמנית ממשיכים ללכת על החבל הדק, אל הלא נודע.

 
2 (1).png
 

The Acrobat

By: Zed Katsuyi

The thrill of a fresh start,

 a clean slate, a new face.

No longer who you once were,

but the acrobat behind the wheel.

Taking a huge leap over the edge,

 I spot a glimpse of your staggered face.


The crowd so loud and full of roars,

though the slightest touch of the bars,

here I go.


Silent at once, the crowd no more.

Me and the bars dance tango for the show.

It is peaceful, beautiful even magical.

I want you all know:

“I love you all!”

 
nick-fewings-qeqIZINvd3o-unsplash.jpg
 

״מה ההבדל בין טרנסים לג׳ינג׳ית? שום דבר!״

מאת: לירי בר 

שמעתי שהקרקס שלכם מגיע לעיר.

"הקרקס שלנו מגיע גם לכפרים, קיבוצים, יישובים חקלאיים, ולכל מקום בו יש ביקוש לתרבות. ספציפית התרבות הזו."

ומה המופע שלכם כולל?

"הו, קצרה יריעת הבד המפוספסת מלהכיל. קרקס כזה לא נראה מעולם. הוא חדשני, מודרני, מעודכן. תראה, המופע הקודם שהגיע לארץ – אני מכיר את החבר'ה האלה, הם טובים - אבל כל סיבוב ההופעות שלהם התבטל צ'יק צ'ק, ולמה? כי בחדשות התלוננו עליהם – אמרו שלירות אנשים מתוך תותח זה לא מכובד בזמן מבצע צבאי. אצלנו אין שטויות כאלה."

אז אתם לא יורים אנשים מתוך תותח. מתחשב. מה כן?

"בתחילת שנת הלימודים, ההורים זעמו על האריה שקופץ לתוך חישוק. הם אמרו שזה מלמד את הילדים להישאר בתוך מסגרת. אז החלפנו את זה באריה שפשוט קופץ ליד חישוק. אני אישית חושב שזה פנטסטי! אחר כך הבנו שצריך לבטל גם את זה, ושלחנו את כל החיות לחווה בצפון. בהמשך עשינו עוד כמה שינויים, בכל זאת... נגיד אצלנו, הקוסם בולע מים. זה פנומנלי! הרי לבלוע אש עלול לסייע בהגברת את ההתחממות הגלובלית, והמופע שלנו לא ירצה לקחת חלק בהרס שכזה." 

זה לא נשמע כמו משהו שדורש כישורים מיוחדים, לבלוע מים.

"ודאי שדורש. תראה, אתה יודע כמה אימונים נדרשו ללולייניות שלנו לעמוד גבוה?"

ו... לקפוץ משם? לעוף?

"מה פתאום לעוף? למה נשים תמיד צריכות לעוף? נשים צריכות לעמוד על שלהן. כשנשים התעופפו ברחבי הקרקס, היית פוגש רק גברים בקהל. אצלנו זה לא קרה מעולם. הנשים שלנו עומדות על ראש המגדל, והכפיים כבר יגיעו. ממש כמו הפיל שנשאר לעמוד על הקרקע. אנחנו לא רוצים לעודד פילים לרדת במשקל רק כדי לעמוד על כדור."

זה נשמע קצת... חסר מעוף

"תראה, אם בטעות היה במקרה ואיכשהו מישהו בשוגג לא נהנה מהמופע, הוא מוזמן לצאת החוצה ולבלות במרחב שאנחנו יוצרים. יש דוכנים של טופו מאודה וקייל על שיפוד, מי לא אוהב קייל על שיפוד? ואפשר לשמוע את הבדיחות של גדולי הסטנדאפיסטים! נניח, לדוגמה, מה ההבדל בין טרנסים לג'ינג'ית?"

יש לא מעט הבדלים

"שום דבר! אין הבדל! אם אתה תגיד בקול רם שיש הבדל, אנשים יחכו לך מאחורי האוהל ויכניסו לך מכות. אני במקומך הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מדבר." 

אז אני מבין שהתרבות שלכם היא תרבות הפוליטיקלי קורקט.

"הבנת יופי. עכשיו אני חייב לזוז, ההצגה מתחילה. ואני הולך על חבל, וזה חבל דק-דק-דק. אסור לי ליפול ממנו, הא?"

 
library-of-congress-6G2kgaDket4-unsplash.jpg
 

גמישה בלילות 

מאת: דורין לוי 

השעה תשע בבוקר. העפתי את הכרית לצד השני של החדר והמשכתי לבהות בתקרה, רק שהפעם בלי הכרית. בלית ברירה הרמתי את עצמי מהמיטה, אוי המיטה, איזה דבר נאמן ונפלא, חבל שאי אפשר לנהל איתה מערכת יחסים. הרי היא תמיד נמצאת שם, באותו המקום, נעימה, מחבקת ועוטפת; גם כשאני שיכורה, עצובה ונוטפת דמעות או מאוהבת ומצרפת אל המיטה דמויות זרות. אבל הזמן נעלם לי, והקפה יחכה – אני חייבת להיות בסט.


איזו התרגשות להגיע לסט, כאילו אני השחקנית הראשית ומחכים לבואי, כדי לצלם אותי, לבקש חתימות ואפילו סתם להסתכל עלי. אורית המנהלת שלי כעסה ואני כמובן התנצלתי, תירצתי את האיחור בתאונה בכביש 6, שזה קצת מוזר כי אני נוסעת בקורקינט בתל אביב, אבל לאף אחד פה לא באמת אכפת. התחלתי כהרגלי לחתוך פירות, להכין כריכים ולהתקשר לפו סושי כדי להזמין קצת מגשים. חילקתי מים לשחקניות ולשחקנים, לבמאים ולתאורנים. כשיש לי זמן אני צופה קצת מהצד, איך שחקן נלחם ברגשותיו. היום השחקנית הראשית ניסתה לבכות, התאמצה עד שכמעט התפוצצה מצחוק. הביאו לה שפתון מגרה לעיניים, והיא בכתה את כל נהר הנילוס פעמיים. יכולתי לעשות זאת בקלות אם הייתי היא, יש לי מספיק דברים לבכות עליהם גם כשלא מבקשים.


עוזר הבמאי קרא לי לחדרו. הוא תמיד קורא לי מיקה, לא כמו האחרים שצועקים, ״נערת מים, צריך פה נשנושים.״ הוא צבט לי בחזה ואמר לי שכדי להיות שחקנית אני צריכה לתת מעצמי. הוא ביקש ממני להביא לו אוזו ואיזה ג'ין מיוחד מחנות ליד רוטשילד כדי שיהיה לי ולו לערב. אני הבאתי את זה מיד כשביקש, אך וויתרתי בנימוס על הערב בחברתו. חזרתי לסט והשחקנית שוב הייתה צריכה לבכות ולא הצליחה, ובזמן הזה אני בלעתי את הדמעות שלי כאילו הם היו מיץ תפוזים סחוט ביום שמשי. בסוף הערב, היה ג'ין וגם אוזו, קיבלתי תפקיד אבל איבדתי חלק מעצמי. אני אחות של השחקנית הראשית הבכיינית, אני גם אילמת, ללא טקסט, ללא קול, רק יפה ושותקת. 


מאז אותו הלילה מספרים עליי: ״ההיא שרוצה להיות שחקנית, זורמת בלילות וגמישה בהחלטות. שווה לתת לה תפקיד.״ 


ואני, אני כבר לא רוצה להיות שחקנית.

 
3.png
 

קרקס דמים

מאת: יהונתן שלום טופיק 

לפני אלפי שנים הייתי בפעם הראשונה בקרקס. זה היה ברומא, בירת האימפריה הרומית המפוארת, בימי הקיסר הרשע, טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס. אל הקרקס הלכתי עם אבא. אז לא קראנו לזה קרקס, אלא מופע לוּדָרים (או גלדיאטורים, בשבילכם). אני לא ממש רציתי ללכת, כי שמעתי מחבריי שהלוּדָרים נלחמים שם בחיות – ובסוף מישהו תמיד נהרג – או הלוּדָר או החיה. אני פחדתי לראות את המוות מול העיניים, לכן אמרתי לאבא שאני מעדיף ללכת בפעם אחרת, אולי כשאהיה יותר בוגר; אבל אבא לא הניח לי ואמר שמוות זה חלק מהחיים, ושהקרקס הוא דבר שחבל לפספס.

וככה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בקרקס. המוני אנשים התכנסו אל הארנה, צעקו ושאגו למראה נעיצת החרבות, חשיפת השיניים, הבשר החי והדם השותת. היה אדרנלין כזה שאי אפשר למצוא בשום מקום היום, בטח שלא בקרקס המודרני. אני ראיתי רצח וטבח, חניתות וחרבות, חיות ובני אדם – והכול בזירה אחת, לייב על הבמה. ובכן, זה לא אומר שהיום הקרקס לא מרגש: יש בו לולייניות שמבצעות פעלולים מרשימים, קוסמים שבכובעם תעלולים מתוחכמים, וליצנים שבאמת נראים מפחיד (גם אם זה מפחיד קצת אחר מהקרקס ברומא). היום הקרקס מותיר עלינו רושם אחר – אנחנו אומנם יכולים ליהנות מהמופע, אבל אחרי שהוא מסתיים, הוא לא נשאר איתנו יותר מדי.

אבל במופע לודרים, היה באמת משהו מיוחד שהטביע עלינו את חותמו. אני למשל, לא יכול לראות יותר אדום מאז. לא כל אדום, אני מתכוון לאדום ארגמני כזה, שיש לפעמים גם בקרקס של היום. אני גם לא רוצה להיות לוחם יותר. פעם חשבתי שזה מגניב, ואפילו רציתי להיות לודר בעצמי. אבא תמיד סיפר לי על לודר אמיץ שניצח בכל קרב בו נלחם. זו הייתה אגדה ידועה, וכל הילדים בגילי הכירו אותה והתלהבו ממנה. אבל אני, אחרי שראיתי בעצמי איך לודרים נלחמים, כבר לא רציתי להיות לודר, גם אם הוא מפורסם ובלתי מנוצח. כל מה שרציתי היה להסתכל על הארנה בה כל המופע הזה קורה – בדיוק כמו שמסתכלים עליה היום תיירים – וליהנות מיופייה, בלי חיות ובלי לודרים, רק אבנים.

לכן היום, כמו התיירים האלה, אני מבקר בארנה לפחות פעם בשנה; ומדי פעם אני הולך גם לקרקס. גם אם לפעמים יש בו אדום ארגמני כזה, אני מרגיש בוגר מספיק כדי להתמודד איתו.

 
ht0005050_ref_edited.jpg
 

ג׳ולי

מאת: דניאל מדמון 

״לא יצא ממך כלום ג'ולי," אימא שלה הייתה יורה בה כשהייתה רואה אותה מתנשפת בכבדות במדרגות, או כשהייתה דוחסת לפיה חתיכה גדולה של עוגת שוקולד.

אבל היא לא הייתה מתרגשת. לא התרגשה גם שרוֹדְני דחף אותה על הפנים בדיוק ברגע שהביטה בגבר חסון מנסה להכות בכל כוחו בפטיש הגדול של אחד המתקנים. היא קמה לאט, כמו סלע כבד ומגושם וניסתה לנער מהברכיים את שארית האדמה שדבקה בהם. היא לא התרגשה – רק פעם בשנה הקרקס מגיע, ואילו בריונים יש בכל יום, כל השנה. ילדי השכונה התחילו לשיר בלשונותיהן הארוכות כמו חיצים נוטפי רעל: "ג'ולי ג'ולי, גולה גדולה, כשהיא מתגלגלת כולם בבהלה." הם שרו והיא חשבה על הקרקס, הם הקיפו אותה במעגל והצביעו וירקו והיא חשבה על הקרקס. חשבה על כך ששום דבר לא משתווה למתוק של צמר גפן, לסוכריה המתפצחת של תפוח מסוכר על מקל, לכוס קוקה קולה גדולה מבעבעת, לסוכריות גומי ולריח הפופקורן של הקרקס. אוי הקרקס, עם כל הלבן והאדום שלו. עם הליצנים, הלוליינים החטובים על הטרפז הגבוה, נערת הגומי, הגמדים המרצדים בתלבושות הצבעוניות ואיש התותח.

ג'ולי אהבה הכול בקרקס. היא הרגישה שהקרקס הוא המקום בו כולם יכולים להיות הם עצמם, היכן שהמוזריות הכי גדולות מתקבלות באהבה ובאהדה. עולם מקביל של מוזיקה עליזה וביזאר מרגש. אימא של ג'ולי, שהבחינה בילדים המתעמרים בבתה הגיחה משום מקום כמו שד, בעטה בילד הראשון הקרוב אליה ונבחה שצף קללות בלתי נגמר.

בהתנשמות כבדה אמרה לג'ולי, "אם היית מרזה קצת שום דבר מזה לא היה קורה."  היא ניקתה את שמלתה בחבטות נמרצות דומות בעוצמתן למכות שהייתה רוצה לתת לילדה כדי להפיג את תסכולה.

"ילדה," צעק לה מנהל הקרקס שצפה בנעשה מהצד. שתיהן הביטו בו בחשדנות.

"בואי בואי חמודה," הוא סימן לשתיהן להתקרב. ג'ולי צעדה לאט אך בביטחון, כשסוף-סוף התייצבה מולו שאל אותה:

"מה את חושבת על הקרקס?"

 
5.png
 

לא פשוט כל העסק הזה

מאת: מעיין אגמון 

״תקשיב, זה לא מעניין אותי, אתה שומע מה אני אומרת לך? לא מעניין. למה? כי ככה, כי אתה תמיד עושה את זה. לא, לא, אתה תקשיב לי עכשיו, אני נמאס לי מלהקשיב. לא, כל פעם יש משהו. נו ו...? נשמה שלי, לא בכוח. מה אכפת לי שאתה עייף, תגיד לי? אני לא עייפה? אני פה כל היום ואני עוד צריכה להישאר פה. לא, מחר לא יעזור לי. כי מחר אני לא צריכה. לא צריכה ולא רוצה. טוב, אני חייבת לעוף, אין לי כוח.״


תמיד כשאני שומעת שיחות כאלה בחדר ההלבשה אני לא בטוחה איך להיות – להעמיד פנים שלא שמעתי כלום, או לנסות בכל זאת איכשהו להתערב? אני יודעת שזה לא ממקומי, אבל זה מפחיד אותי הדברים האלה. אני לא מסוגלת לדמיין אותה עולה על החבל הגבוה מול כל האנשים בקהל כשבראש ובלב שלה היא רותחת. אם היא תצא מהאיזון, גם אם רק לרגע, היא יכולה ליפול. וזה יהיה עליי. אז אולי, אם אני ארגיע אותה קצת ואזכיר לה כמה שהיא מדהימה, אני אוכל לשמור עליה. 


״סיון? היי, את איתי? אין זמן, חייבות לתקתק את זה, אני עולה עוד רגע.״


אני מתאפסת על עצמי ושמה לה בסיס. עליו סומק. על השפתיים העדינות שלה אני מורחת אודם סגול שיתאים לבגד הגוף שלה. אני מסתכלת לה בעיניים החומות והעמוקות שלה ורואה שהן מרצדות ללא הרף. אני מחליטה להתאים את צבע עפעפיה לצבע הגרביונים שלה ומעטרת אותן בגוונים של ירוק. מדביקה כמה אבני אֶמֶרַלְד נוצצות מפלסטיק על מצחה. אני בוחנת אותה – את גופה החטוב, את רגליה הארוכות, את חזה העולה מעלה ומטה באיטיות, את פניה הנוצצות והצבעוניות. 


״טוב, סיון, סיימנו כאן? אני יכולה לצאת?״


אני מסמנת לה לחכות רגע, הפעם זה לא יכול להסתכם רק בזה. אני מוציאה עדשות ירוקות ומבקשת ממנה שתשים אותן בעיניה. אני מסתכלת מהצד בעדינות תנועתה כאשר היא מכסה את אותן העיניים מהעולם הכואב שאנחנו נמצאות בו. עכשיו היא באמת רק מופיעה בקרקס – הצלחתי להסתיר הכול. הצלחתי להפריד.


״וואלה סיון, הפצצת! תודה נשמה.״


היא מפריחה לי נשיקה באוויר ויוצאת החוצה. עיניי עוקבות אחריה עד לרגע האחרון בו היא נעלמת ואני נשארת לעמוד במקום עוד כמה דקות, מריחה את הריח שלה שעדיין נוכח באוויר, לפני שאני עוברת לתקן את האיפור של מאלף האריות.

 
4.png
 

היה היה

מאת: אריאל רטנר

בימי ילדותי קרקסים שמחו את נפשי 

הבלתי יאומן בקרקס העגול

התרחש לעיני כל, כאילו היה משחק בחול.

להטוטן זורק לו שיש כדורים,

בכולם הוא שולט ואף אחד לא נופל.

פירמידת להטוטנים לה מספר קומות

ובשיאה כיסא עליו ניצבת נערה,

ראשה מטה ורגליה מעלה.

בפסגת האוהל על טרפזים תלויים

ביניהם מדלגים להטוטני הקרקס,

תופסים בידיהם האחד את משנהו

משל היו הם קופים על עצים. 

ואבוי אם ייפול מי מהם לקרקע

יותר להטוטן לא יהיה,

והחיות גם הן הפליאו 

בקיאות היו לקפוץ בעד טבעת

כמצוות אדונם הקרקסן.

ועברו השנים ובקרקסים מאז לא ביקרתי

והנה זה פלא חזר לו היום הקרקס,

וכאילו באלופי נעורי הנני חוזה:

הלהטוטן הראשי בשריקת שוטו,

שריו מקפיץ לאוויר ואף מהם אינו נופל,

אם בזכות משקלם האדיר,

או אם מעוצמת המשיכה לכיסא

נדק זה לאחוריהם ואינו יוצא.

האין כאן תחום הבלתי אפשרי,

האם קיים עוד קרקס ילדותי? 

 
ameer-basheer-X0ctS2EoA7A-unsplash_edited.jpg
 

Two Parrallel Strands

By: Daniel Niv

The acrobat spent all morning practicing wrapping, spiraling, swinging, and hanging from the two strands of aerial silk. She turned her body upside down, her pigtails almost grazing the floor. She opened her eyes and saw him in front of her. She didn't hear him walk in.

"You are getting better at this," he said.

"I'm highly motivated lately."

He seemed pleased. "Do it again, this time for me."

"You are not my trainer, stable boy," she said with a smile, flipping herself up and out of reach.

"Oh, is that what I'm to you now?"

She was suspended high above him, staring down at his brown eyes. "Maybe," she replied. She swung in a circle above him, wrapping her bare legs around the red silk in a teasing pace.

"You think that's a wise idea, knowing you will have to get down at some point?"

She laughed. "Probably not."


The acrobat stopped circling and looked at him again. She knew she postponed it long enough, that it was time now, and with that realization the air became heavy around her. She took a shallow breath. "The circus is moving… across the country."

His face expression hardened, and she couldn't read his feelings. "I thought it's been doing well here for the past few months," he said.

"Season is over."

"So… when will it be back?"

"I don’t know if we will come back here. You know our motto is to wander, without final destination, without settling down. But perhaps you can join, train the animals–"

He snorted. "Do not use those circus-lines on me. And you know I need to stay here at the farm, provide for my family. I can take care of you, too."

She tightened her grip on the fabric, clinging to it. He noticed. "You know I belong to the circus. It’s who I am. It's all I know."

For a second, his eyes flashed with hurt. "It's not all you've known lately."

She spiraled down slowly, and he raised his arms to catch her. She landed between them, her feet slowly reaching the floor. She looked up to his face, feeling the warmth of his body. He sighed in relief, kissing her forehead.

"Still…" she said, biting her lip. She took off the hair-ties he made for her, letting her hair loose. They were made from a long red fabric that matched the aerial silk. He liked it when she wore his gift as everyone watched her perform. She placed the hair-ties in his hand now.

Then, she wrapped the silk around her body, reciting the circus motto again and again in her mind, ignoring the sound of his footsteps getting further.

 
michael-schaffler-_r9qy65HguY-unsplash.jpg
 

נעדרים

מאת: יעל כהן 

״אני לא יכול להבטיח שעשיתי את הבחירה הנכונה...״ לחשתי והוספתי עוד קוביית סוכר אל כוס התה הרותחת. הסוכר יצר מערבולת בתוך התה, לפני שהתמוסס בתוך הנוזל החם והפך לאחד איתו.
״אני כן יכול להבטיח שאין עוד דרך חזרה.״

״אני לא בטוחה שזו שיחת הפתיחה שהם מחכים לה,״ היא הודתה ופניה הסגירו את תחושת אי הנעימות שהציפה אותה. לקחתי  נשימה ארוכה והחלטתי לגאול אותה מיסוריי, לקחת על עצמי את האחראיות המלאה על החלטותיי.

״קחי אותי אליהם,״ פקדתי. ההליכה השקטה מן הקרוואן אל האוהל הרגישה ארוכה ומתישה. נלחמתי לא לצלול עמוק מידי אל תוך מחשבותיי. התרכזתי באחריות שיש לי כלפיהם, ובאיך כל אחד מהם שחה אוקיינוסים על מנת להגיע לכאן, נלחם נגד הזרם כדי לצוף.

״עשר דקות לפתיחה,״ היא לחשה כשהגענו סוף סוף אל האוהל.
״דוקטור,״ אליס, אחת מהתאומות, חייכה אליי.
״את מתרגשת?״ שאלתי וכרעתי על ברך אחת, מנסה לפגוש את עיניה החומות.
״כואבת לי הבטן מרוב התרגשות!״ היא צחקה.
״הוא לא רופא,״ אלן, אחותה, הכריזה והתקדמה גם היא לעברי.
״אני יודעת,״ אליס גלגלה את עיניה, ״הוא הדוקטור.״
״בנות, אתן יכולות לגרום לכולם לבוא לכאן לכמה דקות? אני אשמח לדבר אתכן לפני העלייה לבמה.״ התאומות מילאו את בקשתי בתמימות השמורה לגילם. תוך דקות ספורות האוהל התמלא באנשים הצמאים לפרוץ.

״אתם מוכנים?״ שאלתי, ומבטם הבטיח לי שהם מבינים את משמעות מעשיהם.
״ההצגה מתחילה.״

ג׳סיקה הלכה על החבל הדק וכבשה את תשומת לב הקהל, בעוד התאומות חיפשו בו פנים מוכרות. הדוקטור הכין את חדרו למערכה השנייה, בזמן שנערת האש האירה את הדרך של אדם אחד אל עבר הסוף.


ימים ספורים לאחר מכן הקרקס ימשיך לנדוד, ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, ורק מבטם של הנעדרים התלויים בכל פינות העולם יידע את סודו.