florian-wehde-iVW7mZPwd4g-unsplash.jpg
 

תיירים

מאת: ירדן בר איתן 

לעיתים כשמאבדים משהו בדרך, מאבדים גם את הדרך עצמה. ואלה האמיצים שבוחרים בהרפתקה מגלים שלפעמים מה שרצית, זה בכלל לא מה שנכון לך. בעולם של אבידות ומציאות הכול קורה בדרך משונה: בנסיעה עם פנצ׳ר רגשי, בטון מזייף של שיר מוכר, בחיוך נוסטלגי שכלל לא מתגעגע לעבר. המציאה הופכת לאבדה שמרגישה כמו הקלה. הכול מתהפך ברגע, כשבעצם – מעולם לא הייתה לך שליטה.


תבין, הנסיכה הקסומה הופכת למורדת וצירופי מקרים הם זווית ראייה צינית של מושכי החוטים. תזכיר לי מי אמר שזה כל כך פשוט להיות בן אדם? ועדיין בכל אבדה מסתתרת תשובה שמסבירה למה מלכתחילה זה קרה דווקא לך. ובכל מציאה האור בוהק ומאיר את המסר שייקח אותך למקום שנכון לך.


אז עכשיו רגע נחזור להתחלה, מה כבר יקרה?

מקסימום תאבד משהו בדרך, גג תבחר בהרפתקה. ברוב המקרים תגלה שסטית מהכוונה ותחזור כנראה לנקודת ההתחלה. וזה מה שיפה פה, בעולם של אבידות ומציאות, נועדנו לאבד את עצמנו כדי לגלות את המשמעות מחדש. אתה מבין? גם כשהמפתחות של האוטו נעלמים מהשולחן, המסע בחיפושם חושף חפץ אחר, שכבר שכחת שאהבת ונעלם.


הוא הסתכל על האנשים מסתובבים ברחובות מנהטן העמוסה וצחק, ״מעניין אם אני התייר היחיד שחושב כך.״

 
mass-much-zViDH34GIQs-unsplash_edited.jp
 

ספסל המציאות בגינת דובנוב

מאת: גבי דובדבני 

בגינת דובנוב, מול המדשאה הגדולה,

בין מחצלות הפיקניק, מגלשות ומתאמנים,

ליד מגרש המשחקים לכלבלבים בלבד,

יש ספסל קטן, עם שלט:  

"קחו מה שתרצו, תנו את מה שלא."


בפורים הונחה עליו שמלת נסיכה עם חישוק

שהייתה של ילדה בלונדינית עם סרט. היום היא שחקנית.

בקיץ ננטשו סוודר עם כתם וקלפי כדורגל בני עשר.

הבוקר מצאתי בו כובע שמש ומטרייה. כעת אני מוכנה לכל תרחיש.


בספסל בגינת דובנוב, לפעמים אבידות נמצאות.

ולפעמים מוצאים משהו מפתיע, לא צפוי, שבכלל לא ידענו שאיבדנו.   

לא תמיד צריך לאבד כדי למצוא.

 
jr-korpa-xLq6v-4lcZk-unsplash.jpg
 

תת מודע

מאת: ירדן בר איתן 

אני מסוקרן ליפול

אל תוך

התעלה,

המנהרה,

הנסיעה האבודה

הנקראת ארץ הפלאות של התת מודע.


רוצה לחוות את

הטיסה,

הירידה התלולה,

הדרך הרחוקה

כי אני יודע שבסופה מסתתרת קרן אור

בוהקת,

חמה,

כזאת שתביע את המשפט:

״את כל הדרך עברת בכדי לראות שגם באבידות הקשות ביותר, מסתתרות להן מציאות באריזת מתנה.״

 
adam-kring-9XBkzf7Bf2s-unsplash_edited.j
 

עת לאבד ועת למצוא

מאת: דניאל מדמון 

הוא אמר שאין סיכוי שאמצא אותה, שעדיף שאשלים עם הרעיון, כי ככל שאקדים להשלים איתו ככה הקווץ' שיש לי בלב יחלוף מהר יותר. הוא לא השתמש במילים האלה בדיוק – יוסי הוא לא בחור של מילים כמו "קווץ'" ו"לב". בגלל זה כנראה היה לו קשה כבר אז להבין למה אני מתעקשת. הוא אמר משהו בסגנון, "נו רווית, עכשיו תהפכי את כל הבית בשביל זה?" והתלונן על כל הסדר שנצטרך לעשות אחר כך.

הוא אמר, ואני המשכתי להעיף חפצים ממגירות ולהפוך כריות בספה ואפילו לבעוט ברגל של אחד הכיסאות כשהבנתי שהוא כנראה צודק. יוסי תמיד צודק. אחרי חיפוש ארוך ועקר התיישבתי לצידו בספה, קרוב אבל לא קרוב מספיק כדי שדברים יתפתחו למגע פיזי לילי. האורות בטלוויזיה ריצדו וסנוורו אבל זה לא מנע ממני לבהות אל תוך הריק הצבעוני כי הראש שלי היה נתון כולו במחשבות על השרשרת. חשבתי על החוליות העדינות הזהובות שלה ועל האבנים השחורות והלבנות המשובצות בתליון, על הרגע שסבתא שמה אותה בידיי ואמרה לי שהיא מביאה לי אותה כי היא יודעת שאני יודעת לשמור על חפצים.

יוסי איגף אותי לחיבוק ואמר לי, "לפחות את לא צריכה לתת דין וחשבון." התכנית האהובה על שנינו בדיוק התחילה, וניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה שענדתי אותה. זה היה ביום ההולדת של יוסי – אני זוכרת כי חשבתי שהיא מתאימה לשמלה הקטנה השחורה שנדחקתי אליה. אני זוכרת כי יוסי לא אהב את השמלה, והשרשרת של סבתא לא התאימה לשמלה השנייה.


חלפה שנה מאז שהבנתי שאיבדתי את השרשרת. מדי פעם הייתי מחפשת בין פינות הדירה, בכוורת, בחריצים ובמגירות, אפילו במרפסת. לא משתפת את יוסי.


הוא אמר שאין סיכוי שאמצא אותה, והנה פתאום היא נגלתה לפניי, ליד הארגזים הסגורים בפינת החדר, בין הארון הריק לקיר המצהיב. הרמתי אותה וענדתי אותה על צווארי, "תראה" אמרתי ליוסי שבא בדיוק להעמיס את ארגזיו האחרונים.

 
klara-kulikova-BWr20rDl_nw-unsplash_edited_edited.jpg
 

באמבטיה

מאת: דניאל ניב 

באמבטיה, גופי נרפה וחום המים עוטף אותי. אני לא רוצה לצאת מפה לעולם. עיניי סורקות את הווילון של מפת העולם, ואת רגליי תחת המים המרצדים. אני מרימה את מבטי ובוהה בחתיכת הסבון הממוקמת בין השמפו למרכך. משהו במראה הזה תופס אותי לא מוכנה – עוד זיכרון שלה מתחיל לזלוג לו אל מחשבותיי, כמו הטיפות שזולגות באיטיות מהברז שלא סגרתי מספיק חזק. אני לוקחת את הסבון בכף ידי ומחליקה את האצבע שלי עליו. אני עוצמת את עיניי ונותנת לחתיכה ליפול בין אצבעותיי. אחר כך אני צוללת, בדיוק כפי שצללתי כשהייתי קטנה והאמבטיה הרגישה כמו בריכה, ואני מגששת אחר הסבון בידיי. ראשי יוצא מן המים, ואחריו כף ידי עם האבדה החלקלקה. אני מקרבת את הסבון אל החזה שלי ואוחזת בו בחוזקה, מתחת למים. אם אחותי הייתה יכולה לראות אותי עכשיו, היא הייתה אומרת, זה לקח לך שבע שניות. ואז היא הייתה מוסיפה, עכשיו תמצאי שוב. אני עוצמת את עיניי ורואה את דמותה של עדי, הפעם כילדה, באמבטיה בקריית אתא, זורקת חתיכת סבון וצופה בי צוללת מתחת לפני המים והקצף, דוחקת את גופה הצידה, מחפשת ומוצאת, ומביאה לה את זה, פעם אחר פעם.

אני זוכרת. קראנו לזה "משחק האמבטיה." אני מסתכלת מטה אל החזה שלי והסבון כבר לא שם. אני צוללת אחריו, מלטפת את רצפת האמבטיה, והשניות מצטברות להן - אני מבינה שאני מחפשת את מה שכבר התמוסס ואינו. אני מרימה את ראשי מהמים ולוקחת נשימה עמוקה.

 
steve-harvey-_7S3tOs424o-unsplash_edited
 

גאווה של אבא 

מאת: זד קאטסווי 

ירדתי לבר “הרמז” בשישי בצוהריים לשבת לבירה עם גידי, בקבוע שלנו.

"תגיד יא שמוק. מה התנתקת לי אתמול באמצע הפלישה? אמרת אתה הולך להאכיל את מיכלי וחוזר-לאן נעלמת? טים וכל החברים בני השש עשרה שלו עשו עליי לינץ' גמרו אותי!"

"אתה לא מבין איזה קטע היה לי אתמול," צחק.

"נו?" עניתי בעצבים.

"בזמן ששיחקנו 'באטל קריי' הילדה התחילה לבכות, וחני צעקה לי שזה תורי להאכיל את הקטנה. אמרתי נעשה את הטריק: נביא את הבקבוק, נשים את הילדה עלינו ונמשיך במשחק."

"קלאסי, אז מה קרה?"

"הלכתי להכין את הבקבוק, חיממתי אותו והלכתי להביא את מיכל. אבל מיכל הכינה לי הפתעה בחדר—עוגה בשקית." גידי ואני צחקנו והוא המשיך. "אז ניקיתי אותה והחלפתי לה טיטול. אחר כך הבאתי אותה למטבח ולהפתעתי הבקבוק לא במיקרו."

"מה זאת אומרת?" עניתי בהפתעה.

"הבקבוק נעלם. חיפשתי במקרר, בחדר של מיכלי, באמבטיה... באתי לחני ושאלתי אם היא ראתה את הבקבוק. כלום. הפכתי את הבית, אין בקבוק."

"אז מה עשית?" שאלתי.

"חני כבר התחילה להתעצבן ולקדוח. מיכלי בוכה. כל הבית רעשים. נמאס עליי. לקחתי את עצמי וקפצתי כמו שאני, עם הפיג'מה—לסופר לקנות בקבוק חדש. רק שייגמר הרעש."

"לא מאמין לך!"

"כן, כן. אבל תשמע מה קרה בסופר. נכנסתי לפוקמיון גו, מהרגל, ופתאום קבל איזה פוקימון מצאתי," גידי שלף את הטלפון והראה לי את הפוקימון סנורלקס עם ניקוד מושלם. קפצתי מהתרגשות, "וואו! זה סנורלקס מושלם!" גידי נסחף בגל האושר שלי, ושנינו קפצנו, "כן אחי! אני קפצתי שם מהתרגשות כשהצלחתי לתפוס אותו." גידי לקח נשימה קלה והמשיך, "ומפה לשם כשחזרתי הביתה, מרוב התרגשות, גיליתי ששכחתי לקנות את הבקבוק של מיכלי."

"די! איזה דבע אתה!" אמרתי, ושנינו צחקנו.

"כן... אבל מה התברר בסוף?"

"נו?!" שאלתי חסר סבלנות.

"כשהגעתי הביתה מצאתי את הבקבוק על הספה של הסוני."

"אשכרה..."

"אבל עזוב ת'בקבוק, קבל איזה סנורלקס מצאתי," אמר גידי בחיוך קורן מאושר בזמן שהצביע על מסך הטלפון. חיוך של אבא גאה המשוויץ בבן שלו נמרח לו על הפנים.

"לחיים!" אמרתי.

"לחיים!" קרא בהתרגשות.    

 
raphael-schaller-zbUvPw1wUIw-unsplash_ed
 

״הכול סוכר״

מאת: דורין לוי 

השעה 4 בבוקר. גיא ומאיה יושבים בגינתו של גיא, כל אחד בספסל אחר, שולחן מפריד ביניהם.


גיא

מה את חושבת?


מאיה (מהססת)

כיף לי,

נו אתה יודע


גיא

כיף זה טוב,

גם לי.

אבל את יודעת

אין טעם במחויבות וכל השיט הזה


מאיה

לא,

באמת אין טעם


גיא

אני מכין תה,

לואיזה או רגיל?


מאיה

רגיל,

וגיא, שתי סוכרזית,

להוסיף קצת מתוק.


בימים אחרים, חשתי אבודה.

עם בן האדם הלא נכון, במקום הלא נכון.

הטעם היה מר, מלא בכעס ובדמעות.

לא האמנתי באהבה, חייתי בתוך עולם סוער ברגשות,

מוכנה לפגיעה, תמיד דרוכה לגרוע מכל אך עם חיוך מזויף.

אומרים שהזמן מרפא זיכרונות, הוא גילה לי שהרבה יותר טעים כשמתוק.

שמש הציצה מהחלון,

הוא לצידי במיטה, מחבק אותי לבוקר טוב, מתוק יותר.


הוא

מעולם לא אהבתי ככה

והלב שלי התחבק עם הלב שלו ואני לחשתי לו חזרה


אני

איזה מזל

שבסוף זה אתה


הוא נשק לי וקם להכין לנו קפה.

ואני, שהתאהבתי במתוק, החלפתי את הסוכרזית בסוכר,

צעקתי לו,

אהובי, שתיים סוכר.

 
malik-owais-MGZio3VA9DE-unsplash_edited.
 

בהירות

מאת: יעל כהן  

״איך את חושבת שאני רואה עכשיו?״ היא שאלה והניחה את המשקפיים על השולחן בינינו.


אני מצידי נאנחתי, מכינה את עצמי לעוד מלחמת היגיון בה עובדות משחקות פרט שולי ביותר.


״אני מניחה שפחות טוב,״ עניתי ושילבתי את ידיי. מחכה למהלך הבא.


״הרבה פחות,״ היא חייכה, מטושטש.״


״או שאת רואה את העולם כמו שאת אמורה לראות אותו?״ עניתי בזריזות. שני חלקים התחברו כשהבנתי לאן השיחה מכוונת. שני חלקים שהרגשתי מחויבת לפרק בחזרה. להעניק לכל אחד מהם את הזכות לאוטונומיה. חופש.


״אני אמורה לראות את העולם מטושטש?״ שפתייה התכווצו ונראה כי היא ניסתה להסתיר חיוך. לחסוך ממני את ההשפלה עכשיו כשידה על העליונה. ״אם כך,״ היא לקחה את המשקפיים מהשולחן והחזירה לעצמה את חדות עיניה, ״למה את מרכיבה משקפיים בעצמך?״


יד ימיני ישר ניגשה אל עיני, מתנגשת בזכוכית המשקף, ״זה לא אותו דבר,״ ניסיתי לתרץ אך קולי רק הכעיס אותי יותר לנוכח תבוסתי.


״כולנו רשאים לראות את המציאות,״ היא אמרה ואני הסטתי את מבטי אל השעון, סופרת את השניות עד שאהיה רשאית לקום ולברוח ממבט הפסיכולוגית. ״כולנו רשאים לבנות מציאות טובה יותר.״


״אני אקח את הכדורים. לחשתי, תוהה אם המציאות החדשה תהיה אבדה או מציאה.