אליס בארץ הפלאות
מאת: ירדן בר איתן
ואיך היא תספר לכובען המשוגע שהוא דמות מצוירת, שחיה בראשה?
הוא כל כך מוחשי, כזה מצחיק ולבבי, מתקיים לצידה כאוזן קשבת, מתפקד ככתף רכה כשהימים הופכים אפלים. ואיך תסביר לאלה שמציעים לה כדורים, שהסטלה הכי טובה מגיעה דווקא כשחולמים? שם, בחלומות, היא הגיבורה הנחשקת, בעלת השיער הארוך וצרור המפתחות לעתיד.
בינתיים היא פוסעת בין הדלתות, ומהלכת בשדות הירוקים. וכשהיא מלטפת את הפרחים, הם פתאום מדברים ומחייכים. איך אפשר להשוות זאת לעולם האמיתי, בו הכל קשה וההישגים אבודים?
חתול הצ׳שייר מוציא עשן מפיו בעיגולים חמקמקים, היא מלטפת את ראשו ולוגמת מכוס התה. אין בה באמת תה, זו רק אשליה. ובכל זאת היא מוסיפה שלוש קוביות סוכר דמיוני, כדי להמתיק את העבר, ומביטה בחבריה: הכובען המשוגע, הזחל, החתול והארנב הלבן, בידיעה שהיא תחרוץ את גורלם. כמה כוח ועוצמה יש בהחלטה, בהבנה שרק ילדה יכולה להציל אותם מעצמם.
באגדות הכל אפשרי, ובחלומות המציאות נצבעת בגוונים של גיבורים. ״והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה״ היא הנחמה הרטובה של דור העתיד.
כשבעצם, עמוק בתוך תוכה, אליס יודעת שאלו רק סיפורים. הפסיכולוגים אומרים שהיא פשוט ילדה עם דמיון מפותח, שהמציאה לעצמה מקום בטוח בעל שלט כניסה שבו רשום: אין כניסה לשדים. אבל אלו הם רק שקרים צבעוניים של גיל ההתבגרות, תופעה חולפת, השראה מסיפורי האגדות האחרים. אבל מה שהפסיכולוגים לא מבינים הוא שבדור של היום, לאגדות כבר מזמן לא מאמינים. הדילמה של אליס נעה בכלל בין בחירה לבריחה – בין הדמיון למציאות להבנה שאבא שלה לא יחזור, גם אם היא תהיה הגיבורה הראשית.
לאבד את וונדי
Image by Buzzfeed
מאת: גבי דובדבני
היי פיטר, מה היית עושה אם וונדי הייתה מספרת?
היית אומר - מותק, נכון אמרתי לך
להתרחק מהפיראטים?
תני לי להתקוטט עם הקפטן. אני למדתי
להשתמש בפגיון. אני יודע
לקפוץ מספיק מהר, לא
להיחתך אף פעם. תשאירי את זה לי.
היית אומר – ככה זה ילדים אבודים,
אהובה. כשרואים ציפורים, הם
יורים. הם לא שולטים
בזה. נסי לעוף נמוך
יותר. אדבר איתם, שישימו
לב. עכשיו את מרוצה?
היית אומר – בנות הים חברות, זה
הכל. הן לא נגדך; וגם אם כן,
תתמודדי. והפיה
משוגעת. גם היא לא
איום. היא מאוהבת, זה לא
הדדי. ככה זה עם
נשים לפעמים. את
מבינה?
היפיפייה ה(לא)נרדמת
מאת: דניאל ניב
היפיפייה הנרדמת שכבה על גבה, בעיניים עצומות ושפתיים חתומות, כאשר הנסיך קרב אליה. המלכה עמדה בפתח הדלת והתפללה שהנבואה תתגשם, שאולי סוף סוף מצאה את האחד שיעיר את בתה מהתרדמת. הנסיך, שהגיע במיוחד מהאיי החמישי מכיוון מערב, רכן קרוב אל פניה הסמוקות של הנסיכה. הוא ליטף את הלחי שלה באצבעו. זמן כה רב חלם על הרגע הזה. רבים נכשלו לפניו– הנסיכה מיועדת למי שיעיר את ליבה. הוא עצם את עיניו ונישק ברכות את שפתיה. אחר כך הוא הרים את ראשו כמה סנטימטרים והביט בה בציפייה. הנסיכה לא נעה.
המלכה נפלה על ברכיה והתייפחה, והמשרתות מאחוריה רצו לתפוס אותה בפאניקה מוחלטת. הנסיך, שפניו האדימו מכעס ובושה, הסתלק החוצה מבלי להעיף מבט נוסף באף אחת. המשרתות יצאו מהחדר ולקחו איתן את המלכה, מלבד משרתת אחת שנשארה לצד הנסיכה. ברגע שכולן עזבו, אותה המשרתת סגרה את הדלת מבפנים וסיבבה את המפתח בחור המנעול: קליק. הנסיכה פקחה את עיניה.
הנסיכה מיד ניגבה את שפתיה בגב כף ידה בפרצוף נגעל. היא בעטה את השמיכה מעל גופה וקפצה מהמיטה. "טוב, לפחות הפעם אף אחד לא ניסה לדחוף את הלשון שלו אל תוך הפה שלי," מלמלה.
המשרתת עיוותה את פניה. "לפחות זה..."
הנסיכה נאנחה והתקרבה אל החלון, נועצת את מבטה באופק האדמדם של סוף היום. היא הבחינה בנסיך הולך בחצר הארמון לעבר הכרכרה שלו. הנה עוד אחד שהאמין שאני שייכת למישהו מלבד עצמי, חשבה.
הנסיכה הסתובבה וראתה את המשרתת עומדת בשילוב ידיים. "כמה זמן תמשיכי להעמיד פנים? בסופו של דבר, אף אישה לא חופשיה לחיות איך שהיא רוצה," היא אמרה והצביעה על המדים של המשרתת.
הנסיכה נשמה עמוק. "כמה זמן עד שעוד נסיך יגיע?"
"עד הירח המלא הבא."
חצי חיוך עלה על שפתיה של הנסיכה. היא התקרבה באיטיות אל המשרתת ואחזה בכף ידה. היא ליטפה את אצבעותיה ואמרה, "זה מספיק זמן כדי להתרחק מהממלכה עד שמישהו יכנס הנה שוב. בואי נברח..." היא פגשה בעיניה והוסיפה, "רק אני ואת."
המשרתת חייכה בחזרה אל הנסיכה. "כמו שתמיד רצינו," היא אמרה.
הנסיכה הצמידה את המשרתת קרוב אל גופה. בעוד שמבעד לחלון הפתוח נראה שקיעת החמה, ואז צאת הכוכבים וביקור הלבנה, השתיים התנשקו בלהט ולחשו אחת לשנייה על כל ההרפתקאות שעוד מחכות להן מחוץ לחדר הנעול שמחביא את סודן.
רפונזל והנסיך היפני
מאת: גבי דובדבני
בניגוד לשמועות, רפונזל לא הייתה בלונדינית. שיערה היה שחור כלב מערבולת, וארוך כמו לילה של בכי. היא אהבה לסדרו בתסרוקות מרהיבות והתגאתה ביופיה המיוחד. יום אחד, רפונזל הבחינה בתחושה מוזרה, כאילו ענן לבן וסמיך התיישב על ליבה. בהתחלה הענן היה קטן, אך מיום ליום הוא גדל והכביד, והיא הרגישה יותר... לא בדיוק עצובה, אבל גם לא שמחה. התסרוקות פסקו.
רפונזל חיה עם אמה במגדל גבוה ביער. לא היו בו דלתות או פתחים, מלבד חלון קטנטן אחד. רק אמה ידעה להיכנס ולצאת, להיעלם ולהופיע. רפונזל השתוקקה לצאת אך לא הצליחה, ונותרה בודדה. בוקר אחד, עלה במוחה רעיון: היא שלפה דף ועט, כתבה באותיות גדולות: "הצילו!!! רפונזל, המגדל", קיפלה והשליכה את המכתב מהחלון. הנסיך היפני קַגָּאמִי, שבמקרה עבר בסביבה, מצא אותו וקרא.
"רפונזל!" צעק הנסיך, "את צריכה שיצילו אותך?!"
רפונזל זינקה משמחה: "כן! אמי כלאה אותי כאן, במגדל בלי דלתות. הצילו!" הנסיך סקר את המגדל ביסודיות, אך חוץ משרכים שחורים על הקירות, לא מצא דבר.
"אל תלך!" הפצירה רפונזל. קגאמי חייך והסכים. וכך, היא בחלון המגדל והוא למרגלותיו, שוחחו על הורים, חלומות ובדידות... פתאום, קגאמי חש שצופים בו. אישה שחורת שיער עמדה מאחוריו.
"שמעתי אותך מדבר עם בתי," אמרה. היא התקרבה למגדל, ודלת הופיעה.
"איך עשית את זה?!" קגאמי נדהם. אמה של רפונזל השיבה בשאלה: "אם לא תאמין שמשהו קיים, איך תמצא אותו?"
היא נכנסה, וקגאמי ההמום בעקבותיה.
כשנכנס, נשימתו נעתקה. הבית הוצף במפלי שיער שחור, שכיסה את הרצפה וביקע סדקים בקירות. המפל הסבוך נבע מראשה של רפונזל, שחייכה אליו. פניה השתקפו בעיניו הבורקות. ואז הבחינה באמה, וחיוכה נמחק.
"את שלחת אותו?!" רפונזל זעמה. היא כעסה על עצמה, שכמעט האמינה. אבל הוא לא יציל אותה. הוא ישקר ויעלם, כמו אימא. קגאמי ניסה נואשות לדבר על ליבה, אך לשווא.
"תני לי להראות לך..." התחנן בקול רועד וניסה לאחוז בידה.
"עזוב אותי! צא!" מיואש, הוא פתח את הדלת ויצא.
אמה של רפונזל יצאה אחריו.
"אל תתרגש מהכעס שלה," אמרה. היא סיפרה לו על הענן שהכביד על ליבה של רפונזל; ועל שיערה המופלא, שעם כל מחשבה עצובה גדל פרא, ולא הותיר מקום לשום דבר אחר.
"והדלת?" שאל קגאמי.
"השיער הסתיר אותה. עם הזמן היא הפסיקה לחפש, הפסיקה להאמין שיש דלת, או שאי פעם הייתה." הנסיך נאנח.
"אנחנו לא נציל אותה," לחשה האם בחיבה, "היא חייבת למצוא את הדלת לבד." דמעות תסכול נקוו בעיניו והוא פנה ללכת. "תישאר," הפצירה בו, "תקשיב, תאמין בה. תזכיר לה איך מאמינים, כדי שאולי יום אחד היא שוב תצליח." הנסיך הקשיב, ובהיסח הדעת ליטף באצבעו קווצת שרך שחור.
"מה שמך?" שאלה.
"קַגָּאמִי. שם יפני," חייך הנסיך, "זה אומר מַרְאָה."
כיפה אדומה
מאת: יעל כהן
הדבר הראשון שעלה בראשה של כיפה אדומה בדרכה אל קיבת הזאב, היו פניה המאוכזבות של אמה. אך היא מיהרה לגרש תמונה זו מראשה. היה עליה להתרכז במשימה חשובה הרבה יותר מלאכזב את אמה פעם נוספת: עליה לחשוב על דרך יציאה. ברגע בו נחתה בתחתית בטנו של הזאב, עיניה של סבתא חייכו אליה בתוך החשכה.
״סבתא,״ היא לחשה, ותהתה כיצד יכלה לבלבל את העיניים האלו עם עיניים אחרות. כעת, משמצאה את סבתה, הרגישה כיפה אדומה הקלה - היא כבר לא לבד, לא ביער ולא בקיבתו של הזאב.
״צריך לצאת מכאן,״ אמרה בנחישות השמורה לילדים בלבד.
״סבתא, האם יש איתך את המסרגות בהן את משתמשת לסרוג את בגדיי?״ סבתא הושיטה את ידה המנוסה אל תיקה והוציאה משם שתי מסרגות. כיפה אדומה נעצה אותם בקיבת הזאב שוב ושוב, עד שזה החל להשתעל ולהחזיק בבטנו. לבסוף הקיא הזאב את השתיים בחזרה החוצה. ברגע שיצאו חזרה אל בקתת העץ, הבחינה סבתא במרק הרותח שהכינה מבעוד מועד. (היא תכננה לשבת ולאכול עם נכדתה, ברגע שזו תגיע לביקור.)
״סבתא!״ צעקה כיפה אדומה, כאשר ראתה את ידיה הרועדות משליכות מרק רותח על הזאב, ששכב משתעל על הרצפה.
כשהצייד הגיע, כיפה אדומה וסבתה כבר היו הרחק בתחנת המשטרה, מגישות תלונה על פריצה וניסיון רצח.
אגדה ריקה מתוכן
מאת: זד קאטסווי
בפגישה עם הפסיכולוג היום, העלינו זיכרונות רחוקים.
"כשאבא צועק על אימא אני רץ מהר לחדר ומתחיל לבנות שרשראות ארוכות של דומינו ואומר לעצמי, "אם אפיל את הדומינו הראשון ושאר החלקים יישארו לעמוד איתנים אז הכול יהיה בסדר," וזה אף פעם לא קרה והדברים לא בסדר. היום בבוקר לפני שאימא לקחה אותי לגן, אבא שוב צעק על אימא. רצתי לחדר ובניתי שורות ארוכות שהשתרכו לכדי נחש שנושך את זנבו, וכשהפלתי את הדומינו הראשון כולם נפלו אחריו ואז אימא באה לאסוף אותי לגן. היא חשבה שהחביאה בחולצה ארוכה את הסימנים על זרועותיה, אבל אני כבר הצצתי מעבר לדלת המקלחת וראיתי את הסימנים.
"כשנסענו לגן אימא הושיבה אותי כרגיל במושב האחורי, ומהמראה ראיתי את הדמעות בעיניה, והיא ראתה שראיתי ובחיפזון אמרה לי, "הכול בסדר," עם חיוך מאולץ וידעתי שהיא משקרת וזה הכעיס אותי. הגננת, אירְמה קיבלה אותי בחיוך, וכשאימא נכנסה לאוטו הרגשתי את מבטה המרחם של אירמה כלפיי וזה הרתיח אותי יותר.
"בתום ההפסקה הראשונה אירְמה אספה את כולנו לכדי מעגל הקראה. בכל יום שישי היא הייתה מקריאה לנו סיפור אגדה אחר. אירמה הצהירה בהתרגשות שהיום היא תקריא את 'היפה והחיה'. לאחר שסיימה להקריא היא שאלה כל אחד מה הוא חשב על האגדה. מה שרציתי לומר זה "שאני לא אוהב סיפורי אגדות, הם תמיד נגמרים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, אבל ישבתי ושתקתי. נחנקתי בגרון ורציתי לצעוק על אירמה אבל לא היו לי את המילים."
"ומה היית אומר לה היום?" שאל הפסיכולוג.
"הייתי אומר לה שהיא מקשקשת ושאגדות הן מצג שווא למציאות עגומה. שאנחנו אסופה של אלפי שקרים ושאנחנו לא יודעים דבר. כמו שכשאימא אומרת 'הכול בסדר' אני יודע שזה לא נכון, כי הלב חושף את מה שהחיוך לא הצליח להסתיר. כי את העיניים הדומעות ממראת הרכב אני סוחב איתי עד היום, והזעם החייתי של אבא טמון בתוכי עמוק. אני רואה דרך המסכות המזויפות שעל פניכם — דרך השרוולים הארוכים שמכסים את הסימנים הכחולים, והשאגות הבלתי פוסקות של החיה המפחידה, אבל כלפי חוץ הקרנתם לכולם —משפחה מושלמת שחיה באגדה! וכמו שאין דומינו בודד שמסוגל ליפול כששאר החלקים נשארים לעמוד איתנים, אני המצאתי לעצמי אגדות ריקות מתוכן ונמאס לי להאמין!"
על אהבה ופנטזיות אחרות
מאת: דניאל ניב
האגדות מספרות לך על אבירים שרוכבים על סוסים לבנים, על נסיכות כלואות ומפלצות איומות, על סוף שתמיד מסתיים באושר ועושר. ואז את סוגרת את הספר, או יוצאת מהסרט, ומסתכלת סביב על אהובך ועל עצמך. הסיפור שלך לא דומה ולו קצת.
האגדות שולחות אותך אל העולם עם ציפיות שלא יזכו לסיפוק. אם יש לך מזל ומצאת משהו אי שם שמרגיש "טוב מדי מכדי להיות מציאותי" … אני לא מקנאה בך. המחשבה לאבד את זה בוודאי משתקת אותך, וההרס העצמי אורב ומחכה בסבלנות בכל פינה.
האגדות ממלאות אותך בפחד שלא תזכי לחיות את הפנטזיה שלך, לצד הפחד לטעום ממנה ואז לאבד אותה, לעמוד בחוסר אונים ולצפות בבועת האשליה מתנפ צ ת, ובמקומה למצוא את העולם האמיתי – עולם שמדבר אהבה ולא תופס את מהותה.
וגם אני לא יודעת מהי מהותה, אם להיות כנה. גם אני רק מגלה, בכל פעם מחדש, מהי לא אהבה.
מקום מיוחד וקסום
מאת: דניאל מדמון
פעם גילי סיפרה לי שכשבלונים מתעופפים לשמיים הם עפים גבוה גבוה עד שהם מגיעים למקום מיוחד וקסום, שאנחנו לא יכולים להגיע אליו כי הוא גבוה, ושלא כל אחד יכול להחליט סתם ככה שהוא קופץ לשם. שאלתי אותה "כמה גבוה?", קיוויתי שתענה ברצינות, אבל היא רק אמרה "גבוה מאוד". שאלתי "ומי סיפר לך על המקום הזה?" אבל היא החליטה שלא בא לה לדבר על זה יותר ושעכשיו נשחק משחק אחר. יכול להיות שהיא לא התכוונה למה שאמרה ברצינות, ילדים לא תמיד אומרים דברים ברצינות, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה - על איך הם מתעופפים למעלה עד שהם עוגנים ברציף בין העננים, וכמה הם מאושרים שהגיעו לשם, על איך הם מחליפים ביניהם חוויות וכבר לא כל כך מתגעגעים לילד שאיבדו.