גיליון גן שעשועים
ניתוח מגלשות
מאת: ירדן בר איתן
״אם היית צריכה לתאר במילה את מה שקרה ביניכם, באיזו היית בוחרת?״
״מגלשה.״
״כמו בגן שעשועים?״
״כן, כזאת.״
״ולמה דווקא מגלשה?״
״זוכר כשהיית ילד כמה התרגשת ללכת לגן שעשועים? בכל יום אחרי בית ספר היית מגיע וישר רץ למגלשה הצהובה. אף ילד בשכונה לא היה מעז להתקרב אליה, כולם ידעו שהיא שייכת רק לך. אבל אז באחד הימים, אתה רואה ילד אחר מתגלש בה. אתה זוכר את הכעס? את העצב? את השאלות שריצדו בראשך: למה היא נותנת לאחרים להתגלש בה? הרי היא הבטיחה שהיא תמיד תחכה רק לך...״
הפסיכולוג כותב את מילותיי ומוסיף בצד: משתמשת במטאפורה כמנגנון הגנה.
שעשועים
מאת: גבי דובדבני
אצלנו, לכל גן שעשועים יש מספר משלו. איש לא זוכר מאיפה ולמה, אך אף פעם לא נמאס לנחש:
אולי זו כמות הכלבים שמצאו שם? הזוגות שהכירו? הנערים שנתפסו מעשנים במגלשה?
הקשישים שהתאמנו שם על מתקנים מתקלפים? מוצצי התינוק שאבדו? הכלבים שברחו וחזרו?
ואולי אין סיבה. אולי יום אחד סתם נתנו מספרים להכול, מנהג מוזר של מבוגרים.
ואולי לפעמים, כשאיש לא שם לב, הגנים משתעשעים בעצמם – ומחליפים.
גן חנה סנש
מאת: דניאל מדמון
בגן השעשועים של ילדותי, ברחוב חנה סנש, יש בֶּטוֹנָדָה יצוקה בברזלים.
יש שער חשמלי שנפתח בלחיצה בשלט רחוק.
יש שורה של עצי ברוש צעירים בגובה אחיד לאורך החומה.
יש דשא ירוק מכוסח כחיילים בצבא.
יש שביל מרצפות יפה שמוביל לפיל לבן וגדול.
ילדים כבר לא משחקים שם – עכשיו זו אדמה פרטית.
אין קרוסלה.
אין מגלשה.
אין נדנדה.
אין צחוק ילדים מהול בשוקולד ובתמימות.
רק זיכרון שמצהיב מעל דפי הזמן.
מחבואים
מאת: זד קאטסווי
חוקי רחוב הם אכזריים, דומים במהותם לטירוף של הג'ונגל ושל ילדים בגני שעשועים.
לכולם ברור מי הטורף ומי הנטרף. כמו בטבע, רק החזק שורד.
ועכשיו כשאני עומד עם אשתו האדמונית של השכן מאחורי העצים, היא שואלת אותי בטון נרגש "למה אתה איתי?"
חייכתי בערמומיות ועניתי, "כשהייתי קטן, בסביבות גיל חמש, אימא הציעה לקחת אותי לגן השעשועים שליד הבית . התרגשתי מההצעה – בשבילי זה היה מאורע חריג, כי בדרך כלל לאימא שלי היו עיסוקים רבים, ואני לא הייתי בראש הרשימה. היא זרקה אליי את החולצה שלי והפצירה בי להתלבש, וזה היה נראה כאילו היא ממהרת שוב.
"כשהגענו לגן אימא שלי, הציעה לשחק איתי מחבואים ואמרה לי שהיא מתחבאת ראשונה. חיפשתי אותה בנדנדות, ליד האנשים בספסלים אבל היא לא הייתה שם. כדור כדורגל הגיע לפתע אל רגלי, ואחד הילדים במגרש הרים את ידו לסמן לי שהכדור שלהם. הלכתי אליהם כי לא חשבתי שאצליח לבעוט חזק כל כך. כשהבאתי להם את הכדור, לפתע ראיתי מאחורי העצים את השיער הארוך והאדמוני של אימא ובזריזות התקרבתי. כשהגעתי ראיתי את אימא מנשקת גבר שהוא לא אבא."
חיוך מבולבל הודבק לפניה של השכנה, כאילו היא מנסה לפענח חידה והתשובה עומדת לה על קצה הלשון.
וכמו נורה שנדלקה, היא לפתע אמרה, "זה מזכיר לי מישהי שבעלי יצא איתה בעבר, בערך כשהוא היה בגילך..."
על הגבול הדק
מאת: דניאל ניב
את כל הזמן מחפשת אתגרים מיותרים. את מסוג הנשים ששמות את עצמן בכל פעם על הגבול הדק בין משחק תמים לסכנה. ראו את זה עלייך כבר כילדה, בגן השעשועים. היית מטפסת על המגלשה, מתקשה למשוך את הגוף למעלה, לא מוכנה להחליק למטה – כמו שצריך לעשות מלכתחילה. גם להתנדנד לא עניין אותך. היית חייבת להסתובב על הנדנדה 360 מעלות, שוב ושוב ושוב, ואז ברגע אחד לשחרר ולתת לרצועות הפלדה לחזור לקדמותן – לסובב אותך עד כדי בחילה. ועל הקרוסלה, היית יושבת בשקט, ילדה למופת, נותנת לנו, הילדים האחרים, להזיז את ההגה עד שהקרוסלה צוברת מהירות והרוח מצליפה בפנייך. והנה, פתאום את משליכה את עצמך בקפיצה אל הרקע שהפך מטושטש ומעוות – בלי לדעת היכן תנחתי, בלי לדעת כמה זה יכאב. לא השתנית כלל, אפילו שכל חייך שמעת שאת עושה הכול בדרך הלא נכונה, שיום אחד החיים ינצחו אותך במשחקים שלך. אבל זה לא מה שאני רוצה לומר לך עכשיו.
אני רוצה שתראי לי איך ללכת על אותו גבול דק, איך להסתכל על המילה פחד ורק לקרוא אותה מהסוף להתחלה – בדיוק כמו שאת עולה על המגלשה.
נסיכת רובין הוד
מאת: גבי דובדבני
ילד שמן שהפך לילדה מחוננת
בונה ארמון בחול לבד בהפסקה.
אני הסוס, המשרתת, נושא הכלים...
תנו לי רק תפקידים שכיף לשחק,
לא להיות יפה ומשועממת.
שוטרים וגנבים, אני המרגל,
מטפס הפוך במגלשה, כמעט עד למעלה.
המורה כמעט תפסה אותי, אבל ירדתי בזמן.
נכנסתי לכלא. אני לא מרמה, תמיד הכי צודק במשחקים.
ההפסקה תכף נגמרת. מי בא לשחרר אותי?
