מראה צבעונית

מלאני יצאה להפסקת סיגריה והשאירה אותי לבד במשרד. ברגעים כאלו תמיד הצטערתי שאני לא מעשן, שאני מפספס הזדמנות לבלות איתה זמן שבו לא מתעסקים בעבודה. במקום המשכתי למלא את המסמך שביקש דון עד שהעט הפסיק לעבוד. קמתי באנחה והלכתי לשולחנה של מלאני. לקחתי את אחד העטים שפזורים עליו, ובזווית העין הבחנתי בצג המחשב שהותירה דלוק. הופיע בו עמוד האינסטגרם של גרפיטי ללבבות שבורים, ומלאני גלגלה את העמוד מספיק למטה כדי להגיע לפוסטים הראשונים שאי פעם פורסמו בו.

​

התיישבתי בכיסא שלי ונעצתי מבט בקיר הריק, מתופף באצבעותיי על השולחן בעצבנות. בחיי, למה שתסתכל על העמוד המטומטם שלו שוב? כבר עברנו על הכל ביחד. הוא אמן גרפיטי מסתורי וחמקמק, שצץ בעיר המשעממת שלנו יום אפור אחד והחל לרסס בכל פינותיה משפטים שנגעו לליבם של מאות ילדות בנות שש-עשרה. ולליבה של מלאני, מסתבר.

​

זה הזכיר לי את הפעם ההיא, במהלך סיור שגרתי ברכב, שמלאני שרבטה בפנקסה את אחד ממשפטיו. מה ריגש אותך היום? היא כתבה. החזרתי את מבטי לכביש והתרכזתי רק בתחושת כפות ידיי שהתהדקו סביב ההגה. "ממש צריך כישרון לכתוב דבר כזה," אמרתי, וקולי נטף ציניות שניחמה אותי. מלאני מיד תחבה את הפנקס לתיקה ואמרה שהיא לא מצפה ממני להבין. היא נעצה את עיניה בחלון ולא דיברה עד סוף הנסיעה.

​

 דון נכנס למשרד והנחית בחוזקה מסמך על שולחני, מחזיר את תשומת ליבי להווה. "איפה מלאני, שוב בהפסקת סיגריה? מה יהיה עם כל ההפסקות האלו?"

"אני חושב שהיא בשירותים," מלמלתי. התיישרתי בכיסא והסתכלתי על המסמך שדון הביא בשאלה.

"זאת עוד תלונה שבראדלי קיבל עכשיו. הפושע הזה מרסס שטויות על כל חנות שמתחשקת לו בעיר," אמר דון וקולו הלך והתגבר. "כמה זמן אתם כבר עובדים על התיק הארור והקטן הזה? אני לא מבין, אתם מחכים שכל חור בעיר יתמלא בגרפיטי? כבר שבועות שלא פתרתם משהו כמו שצריך!"

השפלתי את ראשי ולא אמרתי דבר. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דון, ברגע שבו פניו מתחילות להאדים, היא פשוט לא לענות לו. מלאני לא קלטה את העניין, על אף שזאת הייתה העצה הראשונה שהבאתי לה כאשר הצטרפה לתחנת המשטרה שלנו. "אנחנו יודעים איפה הוא יהיה מחר בלילה," התפרצה מלאני לשיחה, ואני ודון הסתובבנו להביט בה. אף אחד מאיתנו לא שמע אותה נכנסת. לעזאזל, היא בטח שמעה אותו צועק עלי.

"אז כדאי לכם מאוד שתחזרו איתו באזיקים," הצהיר דון והסתלק.

"אנחנו יודעים איפה הוא יהיה מחר בלילה?" שאלתי בחשדנות.

"הוא התחיל לפרסם רמזים למקומות בהם ירסס. אני חושבת שזה יהיה על קיר ליד חנות כלשהי בנמל," אמרה מלאני והתיישבה מול שולחנה.

"ולמה דווקא מחר?"

"הוא הגיב באחת התמונות שלו שמחר יוסיף יצירה חדשה בעיר," היא אמרה, וקולה נטף רגש שלא הצלחתי להניח עליו את האצבע. "אני מתה לגלות מי הבחור שרושם את כל הדברים האלו על הקירות."

ואני מת לשים אותו מאחורי הסוגרים, חשבתי. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה, ועם הנשיפה הכעס התחלף בתסכול. מבטי נדד בחזרה אל מלאני. הסתכלתי על שיערה הכהה שהיה מתוח בקוקו גבוה, על צווארה החשוף, ועל עיניה שסרקו את מסך המחשב, צמאות לכל פיסת מידע חדש על האמן האנונימי. יש משהו מוכר במבט החולמני הזה שלה, בתשוקה הזו לפנטזיות שלא יתממשו לעולם.

אולי אני מבין אותה אחרי הכל.

למחרת, כשהחושך ירד, התמקמנו בסמטה שבין שני בניינים. מלאני הייתה בטוחה שאנחנו משקיפים על המיקום המדויק אליו יגיע האמן, ולאחר כשעה הוא באמת הגיע לשם. הוא הלך לכיוון הקיר לבדו, פניו מוסתרות תחת כובע שמחובר לג'קט אדום ורחב. לכסנתי את מבטי למלאני בסקרנות וראיתי את עיניה נוצצות בהתרגשות, עוקבות אחרי כל תנועה שלו. התקדמתי שני צעדים קדימה לכיוון האמן ומלאני חסמה אותי.

"מה אתה עושה?" היא לחשה על אף שהיינו רחוקים מספיק מכדי שישמע אותנו. "אנחנו צריכים לחכות שירסס, שתהיה לנו הוכחה כדי לעצור אותו."

נשפתי את כל האוויר מריאותיי בחוסר סבלנות. "סליחה, כנראה שהרצון שלי לסיים עם כל העניין הזה השתלט עלי לרגע," אמרתי, ולא הצלחתי להסתיר את הארס שנטף מקולי. מלאני נעצה בי מבט נוקב אך לא אמרה דבר.

​

לאחר שהגרפיטי נעשה, והחתימה המוכרת של גרפיטי ללבבות שבורים נוספה תחתיו, החלטנו שזה הזמן לתפוס את האמן וללמד אותו לקח. קפצנו ממקום מחבואינו ורצנו אל עבר דמותו. הוא הסתובב למשמע קול צעדינו, וכובעו נפל. עינינו הצטלבו, ואני ומלאני עצרנו בתדהמה.

​

עיניי סרקו את הדמות שלפניי. שיערה הזהוב, השזור בגוונים ורודים לכל אורכו, התנופף ברוח בהיעדר הכובע שהחביא אותו. הלחיים שלה היו סמוקות מהרוח, ועיניה היו פעורות בפחד. הלב שלי האיץ למראה יופייה, שלרגע שכחתי לשם מה הגעתי ולמה היא נראתה כה מפוחדת. כשהיא לקחה צעד אחורה, ההבנה הכתה בי – כל הזמן הזה אמן הגרפיטי המסתורי היה בעצם אישה.

"אל תזוזי," אמרה מלאני בתקיפות, ונזכרתי שהיא לידי. האמנית היססה ועיניה קפצו ביני לבין מלאני, מחכות לתגובה כלשהי. לקחתי צעד זהיר לכיוונה והיא מיד זינקה לריצה.

"שיט," פלטה מלאני ורצה בעקבותיה.

רצתי גם כן, עוקף את מלאני ומדביק את הקצב עם האמנית. בכל רגע שעבר הייתי יותר ויותר בטוח שאתפוס אותה. היא סובבה את ראשה כל כמה שניות, חרדה מהמרחק שמצטמצם בינינו. שלחתי את זרועי קדימה ותפסתי פיסה מהג'קט שלה. האמנית הסתובבה ונעצה בחדות את ברכה בין רגליי. זעקה השתחררה מפי, וכפות ידיי מיד קפצו להגן על המקום הפגוע מעוד מתקפה. ברגע שעשיתי זאת הבנתי את טעותי. ניסיתי לאחוז בג'קט של האמנית שוב, אבל היא זינקה אחורה וריססה את פניי וגופי בצבע שחור ומסריח. החבאתי את פניי מאחורי זרועותיי, ולאחר שהפסיקה לרסס פקחתי את עיניי בדיוק בזמן לראות אותה נעלמת מאחורי הבניין הקרוב. מלאני חלפה על פניי בריצה, וידי מיד נשלחה לתפוס במרפקה. היא עצרה בחדות, מסתכלת ביני לבין החשכה שאליה האמנית נעלמה, כמתלבטת אם להמשיך לרוץ. לבסוף היא נאנחה ונשארה במקומה. "פאק!" היא קראה בקול ובעטה באבן.

בהיתי בכפות ידיי הצבועות בשחור באי אמונה. ואז פרצתי בצחוק עמוק.

"השתגעת? תראה מה היא עשתה ממך," אמרה מלאני ושלחה בי מבט זועם שרק הצחיק אותי יותר.

"עשתה ממני קיר גרפיטי," עניתי, לא מצליח למחוק את החיוך מפניי.

מלאני רטנה וצעדה בכעס לכיוון הרכב. מיהרתי ללכת אחריה, כך שהיינו באותו הקצב. "את לא חושבת שיצאתי יותר מוצלח מהקיר שם?" אמרתי בשעשוע והצבעתי על משפט הגרפיטי החדש: עדיף לב שבור מלב שלעולם לא אהב.

​

מלאני עצרה במקומה ובחנה אותי בעיניה לנגד הגרפיטי על הקיר. "אולי קצת," היא אמרה.

המשכנו ללכת, ומשפט הגרפיטי הדהד בראשי. "שנחגוג את הכישלון שלנו עם יין?" שאלתי לפני שהספקתי לעצור בעצמי. הסתכלתי קדימה, חושש לראות את הבעת פניה.

"בתנאי שלא תראה כמו גרפיטי מהלך," היא אמרה לאחר כמה רגעים, וחשבתי ששמעתי זיק של חיוך בקולה. "למעשה, אני סיימתי עם גרפיטי לחיים שלמים."

"דיל," אמרתי, מנסה לא להישמע נרגש מדי. "ואני בטוח שדון יסכים איתך."

היא דחפה את כתפי ואמרה, "אידיוט, הוא הולך למרר את חיינו מחר."

צחקתי. "הוא לא יטרח לעשות את זה, הוא פשוט יהרוג אותנו."

העיניים שלנו נפגשו, ותחושת חמימות התפשטה בגופי. היא העניקה לי מבט שהאמנתי שהיה שמור רק לגברים אחרים, ואמרה, "אז כדאי שנהנה מהלילה האחרון שלנו בחיים."