timon-klauser-3MAmj1ZKSZA-unsplash.jpg
 

מראה צבעונית

ירדן בר איתן 

הוא מתפשט על גבי קיר או מבנה ישן ובולט בכל עונות השנה. הוא מברך את העוברים ושבים, זוכה לראות רגעים מאושרים וחווה עם לקוחותיו זיכרונות נחרטים. אך הדבר היפה ביותר בקירות הגרפיטי המצוירים היא הנחמה הקבועה שהם מביעים.


״תראי את השמש והירח מושיטים יד, צבעוניים ככל האפשר ויציבים ברצינותם. השמש חזקה, צהובה, בוהקת לעין הרואה והירח מסתנוור ממנה ועם זאת מאוהב. גם לבדו, הוא מורגש, אולי זה בגלל ההצללות האפורות של הלילה שהאמן יצר.״ בן הזוג מספר ומקרב אותה אליו לחיבוק חם. בעוד היא, משפילה את ראשה למדרכה.

״אינני חושבת כמוך, זה מרגיש כאילו הירח אבוד בהרגשה, שהשמש חזקה ממנו, דורשת אהבה והוא, הוא רועד מולה, רק רוצה להאיר בחושך לצד הכוכבים שאגב, אמן הגרפיטי שלך לא צייר בכלל.״ בת הזוג משיבה מעט כעוסה.

״אז מסקנתך היא?״ בן הזוג שואל מבולבל והיא משחררת את מגע ידו מגבה.

״מסקנתי היא שאתה השמש ואני הירח, ולצערי ביני לבינך זה לא יעבוד לעולם.״ היא מסכמת ומשאירה אותו לבד, מול הקיר שפתאום עבורו הפך לבן.


אישה אחרת פוסעת עם עיניים מבריקות ברחוב הצר. אור הבוקר המתעורר מאיץ בבת אחת את פעימות ליבה. היא עוד לבושה בבגדים של אתמול, אחרי לילה בו רקדה והסתחררה. האלכוהול עשה עבודה טובה, היא אכן הרגישה כמו חדשה. בכל זאת, היא עזבה את דירת הסטוץ המתחלף לפני פחות מחצי שעה וכעת, היא עומדת יציבה מול הקיר המצויר. עיניה פוגשות שרטוט של דמות אישה בעלת כובע שחור שמסתיר חצי מפניה. שמלתה אדומה ומבטה מסתורי, כזה שמזמין למגע אך לא מפחד מדחייה. היא מביטה בגרפיטי הלא חוקי ומחייכת לעצמה, היא הרגישה בדיוק כמוה אתמול בבר. אבל תיכף היא תחזור לביתה, תפשוט את הבגדים היפים, תשים את הסינר המלוכלך ונעלי הספורט שקטנות בחצי מידה ותלך לעבודתה הגרועה. בכל זאת היא מחייכת לעצמה בידיעה, שבכל פעם שתעבור ליד הקיר הצבעוני היא תחווה הכל מחדש. את הסיבובים ברחבה, הנשיקות הרכות במיטה הזרה, המוזיקה והאדרנלין ובלב שלם תדע: להיות את, זה רק עניין של החלטה.


אחריה, ילד בן שש נשרך אחר אביו המתוסכל. האב מדבר בטלפון ולבוש בחליפה מכובדת למדי. ידיו מתנופפות באוויר, הוא צועק וכועס, ובטעות נעצר מול הקיר המצויר. הילד מנסה למשוך את תשומת ליבו ללא הצלחה, וקולו המייבב נשמע ברחוב בחוזקה. האב מתעלם והילד המשועמם מתקרב לקיר הגרפיטי.

הוא רואה איך השמש והירח משתלבים ברקע האישה בשמלה האדומה, ובוהה בציורי הדולרים המפוזרים לרגליה. הוא מעביר את ידיו על גבי קווי המתאר ואביו נבהל. ״אל תיגע בזה, זה מלוכלך!״ הוא צועק והילד מוריד את ידיו. ״אבא, בגלל זה אתה בטלפון?״ הילד שואל ומצביע על השטרות.

האב מנתק את השיחה ומביט בילדו במבט אבוד. ״אתה יודע, פעם רציתי בכלל להיות צייר.״ הוא אומר ומתכופף לגובה בנו, כאילו נזכר שפעם היה בעצמו ילד סקרן. הם מביטים יחדיו בקיר והילד מסתכל על אביו בהערצה.


הגרפיטי פוגש את הכל וכולם, כל צבעי האנשים בשלל הרגשות האנושיים. הוא האוזן הקשבת לאמן המתוסכל והחיבוק החם לרעיונות חדשים. אם זה הזוג צעיר שהביט מסוקרן אך מצא את עצמו שואל שאלות גדולות על מערכות יחסים, האישה הבודדה אחר לילה מרתק בו גילתה את עצמה מחדש או האב הרגזן, שנזכר שהאושר נובע מיצירה ולא מהכסף שיושב בארנק. הקיר הצבעוני פוגש מאות עוברי אורח ומעטים האנשים שלא עוצרים ובוהים בו לדקה. בכולנו ציורי הקיר מעוררים רגש עז, לכולנו ציורי הקיר מזכירים מסקנה שנאבדה במחשבה. בעצם, ציורי הקיר הם הנחמה הכי גדולה כי דרכם אנו פוגשים את עצמנו, את ההחלק ששכחנו שבוער בתוכנו. אז בפגישתכם הבאה בגרפיטי רחוב מוזר, קחו רגע לחפש את עצמכם בהשתקפות של המראה הצבעונית.

 
nicola-ricca-kPvR2GteGyc-unsplash.jpg
 

גרפיטי ללבבות שבורים

דניאל ניב

מלאני יצאה להפסקת סיגריה והשאירה אותי לבד במשרד. ברגעים כאלו תמיד הצטערתי שאני לא מעשן, שאני מפספס הזדמנות לבלות איתה זמן שבו לא מתעסקים בעבודה. במקום המשכתי למלא את המסמך שביקש דון עד שהעט הפסיק לעבוד. קמתי באנחה והלכתי לשולחנה של מלאני. לקחתי את אחד העטים שפזורים עליו, ובזווית העין הבחנתי בצג המחשב שהותירה דלוק. הופיע בו עמוד האינסטגרם של גרפיטי ללבבות שבורים, ומלאני גלגלה את העמוד מספיק למטה כדי להגיע לפוסטים הראשונים שאי פעם פורסמו בו.

התיישבתי בכיסא שלי ונעצתי מבט בקיר הריק, מתופף באצבעותיי על השולחן בעצבנות. בחיי, למה שתסתכל על העמוד המטומטם שלו שוב? כבר עברנו על הכל ביחד. הוא אמן גרפיטי מסתורי וחמקמק, שצץ בעיר המשעממת שלנו יום אפור אחד והחל לרסס בכל פינותיה משפטים שנגעו לליבם של מאות ילדות בנות שש-עשרה. ולליבה של מלאני, מסתבר.

זה הזכיר לי את הפעם ההיא, במהלך סיור שגרתי ברכב, שמלאני שרבטה בפנקסה את אחד ממשפטיו. מה ריגש אותך היום? היא כתבה. החזרתי את מבטי לכביש והתרכזתי רק בתחושת כפות ידיי שהתהדקו סביב ההגה. "ממש צריך כישרון לכתוב דבר כזה," אמרתי, וקולי נטף ציניות שניחמה אותי. מלאני מיד תחבה את הפנקס לתיקה ואמרה שהיא לא מצפה ממני להבין. היא נעצה את עיניה בחלון ולא דיברה עד סוף הנסיעה.

 דון נכנס למשרד והנחית בחוזקה מסמך על שולחני, מחזיר את תשומת ליבי להווה. "איפה מלאני, שוב בהפסקת סיגריה? מה יהיה עם כל ההפסקות האלו?"

"אני חושב שהיא בשירותים," מלמלתי. התיישרתי בכיסא והסתכלתי על המסמך שדון הביא בשאלה.

"זאת עוד תלונה שבראדלי קיבל עכשיו. הפושע הזה מרסס שטויות על כל חנות שמתחשקת לו בעיר," אמר דון וקולו הלך והתגבר. "כמה זמן אתם כבר עובדים על התיק הארור והקטן הזה? אני לא מבין, אתם מחכים שכל חור בעיר יתמלא בגרפיטי? כבר שבועות שלא פתרתם משהו כמו שצריך!"

השפלתי את ראשי ולא אמרתי דבר. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דון, ברגע שבו פניו מתחילות להאדים, היא פשוט לא לענות לו. מלאני לא קלטה את העניין, על אף שזאת הייתה העצה הראשונה שהבאתי לה כאשר הצטרפה לתחנת המשטרה שלנו. "אנחנו יודעים איפה הוא יהיה מחר בלילה," התפרצה מלאני לשיחה, ואני ודון הסתובבנו להביט בה. אף אחד מאיתנו לא שמע אותה נכנסת. לעזאזל, היא בטח שמעה אותו צועק עלי.

"אז כדאי לכם מאוד שתחזרו איתו באזיקים," הצהיר דון והסתלק.

  

"אנחנו יודעים איפה הוא יהיה מחר בלילה?" שאלתי בחשדנות.

"הוא התחיל לפרסם רמזים למקומות בהם ירסס. אני חושבת שזה יהיה על קיר ליד חנות כלשהי בנמל," אמרה מלאני והתיישבה מול שולחנה.

"ולמה דווקא מחר?"

"הוא הגיב באחת התמונות שלו שמחר יוסיף יצירה חדשה בעיר," היא אמרה, וקולה נטף רגש שלא הצלחתי להניח עליו את האצבע. "אני מתה לגלות מי הבחור שרושם את כל הדברים האלו על הקירות."

ואני מת לשים אותו מאחורי הסוגרים, חשבתי. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה, ועם הנשיפה הכעס התחלף בתסכול. מבטי נדד בחזרה אל מלאני. הסתכלתי על שיערה הכהה שהיה מתוח בקוקו גבוה, על צווארה החשוף, ועל עיניה שסרקו את מסך המחשב, צמאות לכל פיסת מידע חדש על האמן האנונימי. יש משהו מוכר במבט החולמני הזה שלה, בתשוקה הזו לפנטזיות שלא יתממשו לעולם.

אולי אני מבין אותה אחרי הכל.


למחרת, כשהחושך ירד, התמקמנו בסמטה שבין שני בניינים. מלאני הייתה בטוחה שאנחנו משקיפים על המיקום המדויק אליו יגיע האמן, ולאחר כשעה הוא באמת הגיע לשם. הוא הלך לכיוון הקיר לבדו, פניו מוסתרות תחת כובע שמחובר לג'קט אדום ורחב. לכסנתי את מבטי למלאני בסקרנות וראיתי את עיניה נוצצות בהתרגשות, עוקבות אחרי כל תנועה שלו. התקדמתי שני צעדים קדימה לכיוון האמן ומלאני חסמה אותי.

"מה אתה עושה?" היא לחשה על אף שהיינו רחוקים מספיק מכדי שישמע אותנו. "אנחנו צריכים לחכות שירסס, שתהיה לנו הוכחה כדי לעצור אותו."

נשפתי את כל האוויר מריאותיי בחוסר סבלנות. "סליחה, כנראה שהרצון שלי לסיים עם כל העניין הזה השתלט עלי לרגע," אמרתי, ולא הצלחתי להסתיר את הארס שנטף מקולי. מלאני נעצה בי מבט נוקב אך לא אמרה דבר.

לאחר שהגרפיטי נעשה, והחתימה המוכרת של גרפיטי ללבבות שבורים נוספה תחתיו, החלטנו שזה הזמן לתפוס את האמן וללמד אותו לקח. קפצנו ממקום מחבואינו ורצנו אל עבר דמותו. הוא הסתובב למשמע קול צעדינו, וכובעו נפל. עינינו הצטלבו, ואני ומלאני עצרנו בתדהמה.

עיניי סרקו את הדמות שלפניי. שיערה הזהוב, השזור בגוונים ורודים לכל אורכו, התנופף ברוח בהיעדר הכובע שהחביא אותו. הלחיים שלה היו סמוקות מהרוח, ועיניה היו פעורות בפחד. הלב שלי האיץ למראה יופייה, שלרגע שכחתי לשם מה הגעתי ולמה היא נראתה כה מפוחדת. כשהיא לקחה צעד אחורה, ההבנה הכתה בי – כל הזמן הזה אמן הגרפיטי המסתורי היה בעצם אישה.

"אל תזוזי," אמרה מלאני בתקיפות, ונזכרתי שהיא לידי. האמנית היססה ועיניה קפצו ביני לבין מלאני, מחכות לתגובה כלשהי. לקחתי צעד זהיר לכיוונה והיא מיד זינקה לריצה.

"שיט," פלטה מלאני ורצה בעקבותיה.

רצתי גם כן, עוקף את מלאני ומדביק את הקצב עם האמנית. בכל רגע שעבר הייתי יותר ויותר בטוח שאתפוס אותה. היא סובבה את ראשה כל כמה שניות, חרדה מהמרחק שמצטמצם בינינו. שלחתי את זרועי קדימה ותפסתי פיסה מהג'קט שלה. האמנית הסתובבה ונעצה בחדות את ברכה בין רגליי. זעקה השתחררה מפי, וכפות ידיי מיד קפצו להגן על המקום הפגוע מעוד מתקפה. ברגע שעשיתי זאת הבנתי את טעותי. ניסיתי לאחוז בג'קט של האמנית שוב, אבל היא זינקה אחורה וריססה את פניי וגופי בצבע שחור ומסריח. החבאתי את פניי מאחורי זרועותיי, ולאחר שהפסיקה לרסס פקחתי את עיניי בדיוק בזמן לראות אותה נעלמת מאחורי הבניין הקרוב. מלאני חלפה על פניי בריצה, וידי מיד נשלחה לתפוס במרפקה. היא עצרה בחדות, מסתכלת ביני לבין החשכה שאליה האמנית נעלמה, כמתלבטת אם להמשיך לרוץ. לבסוף היא נאנחה ונשארה במקומה. "פאק!" היא קראה בקול ובעטה באבן.

בהיתי בכפות ידיי הצבועות בשחור באי אמונה. ואז פרצתי בצחוק עמוק.

"השתגעת? תראה מה היא עשתה ממך," אמרה מלאני ושלחה בי מבט זועם שרק הצחיק אותי יותר.

"עשתה ממני קיר גרפיטי," עניתי, לא מצליח למחוק את החיוך מפניי.

מלאני רטנה וצעדה בכעס לכיוון הרכב. מיהרתי ללכת אחריה, כך שהיינו באותו הקצב. "את לא חושבת שיצאתי יותר מוצלח מהקיר שם?" אמרתי בשעשוע והצבעתי על משפט הגרפיטי החדש: עדיף לב שבור מלב שלעולם לא אהב.

מלאני עצרה במקומה ובחנה אותי בעיניה לנגד הגרפיטי על הקיר. "אולי קצת," היא אמרה.

המשכנו ללכת, ומשפט הגרפיטי הדהד בראשי. "שנחגוג את הכישלון שלנו עם יין?" שאלתי לפני שהספקתי לעצור בעצמי. הסתכלתי קדימה, חושש לראות את הבעת פניה.

"בתנאי שלא תראה כמו גרפיטי מהלך," היא אמרה לאחר כמה רגעים, וחשבתי ששמעתי זיק של חיוך בקולה. "למעשה, אני סיימתי עם גרפיטי לחיים שלמים."

"דיל," אמרתי, מנסה לא להישמע נרגש מדי. "ואני בטוח שדון יסכים איתך."

היא דחפה את כתפי ואמרה, "אידיוט, הוא הולך למרר את חיינו מחר."

צחקתי. "הוא לא יטרח לעשות את זה, הוא פשוט יהרוג אותנו."

העיניים שלנו נפגשו, ותחושת חמימות התפשטה בגופי. היא העניקה לי מבט שהאמנתי שהיה שמור רק לגברים אחרים, ואמרה, "אז כדאי שנהנה מהלילה האחרון שלנו בחיים."

 
jon-tyson-fqdb0GTbxNw-unsplash.jpg
 

הזוג בחומה

דניאל מדמון 

בחומה ליד הבית שלי הופיע ציור ענקי של שני אנשים מתנשקים, אוחזים זה בצווארו של זו, גופותיהם יוצרים לב גדול בצבעים של אדום, שחור ואפור. הזוג מתנשק בלהט כמו בתקופת הרווקות שלי בגבעתיים איפה שזוגות צעירים ומאוהבים נעצרים להתנשק באוויר המפויח של העיר וריח הפירות המרקיב שיוצא מהירקניה ברחוב ויצמן לא מפריע להם בכלל. זוגות כאלה שמלווים בכלב גדול ושעיר ולא כלבי-עכבר מאותו הדגם שרואים תמיד בשכונות של משפחות צעירות ובורגניות. זוגות שעושים יוגה ביחד בסטודיו שאנטי שסביבו מלא אנטנות כי ככה זה בעיר הצפופה, הקרינה תשיג אותך.


השכנים התחילו להתאסף סביב הציור וזה היה מצחיק לראות את התגובות השונות שהציור מלא התשוקה הזה קיבל. השמרנים הזדעזעו ואמרו שיתקשרו מיד למוקד שיבואו לכסות את התועבה וחלק אמרו שמדובר באומנות לכל דבר ושחבל למחוק ציור כזה יפייפה. לי לא הייתה דעה לכאן או לכאן למעט העובדה שהאמן לא חתם על הציור למטה, חשבתי שחבל להשקיע ככה ולא לחתום בסוף בשם. כשמאיה הייתה מציירת לפני שנים היא הייתה חותמת מתחת לכל שרבוט שלה. הציור הזכיר לי בכלל שמאיה הייתה מציירת. בדירה הקטנה שלנו בגבעתיים היא לא הייתה מפסיקה לצייר וממלאת את כל הדירה בקנבסים וצבעים מסריחים. לפעמים הייתה נסגרת שעות במרפסת השירות ומציירת חפצים דוממים וירקות עד שהייתי מזכיר לה שהיא צריכה לאכול ולשתות, עד כדי כך אהבה לצייר.


כשעליתי הביתה מהסיבוב עם הכלב מאיה כבר הייתה בענייני מקלחות עם הילדות. הצצתי מהדלת וסיפרתי לה שמישהו צייר ציור ענקי של אנשים מתנשקים ממש מתחת לבית שלנו ושלא תשאל איך רונית השכנה התחרפנה מזה ואיימה להתקשר למוקד, אבל היא לא התרגשה מהעניין. רק אמרה "נו, לפחות הוא יפה?" אמרתי שראיתי טובים יותר ושזו גם כנראה הסיבה שהאמן לא חתם על הציור. פתאום היא התעצבנה ואמרה לי "אתה לא רואה שאני באמצע מקלחות?? מה אכפת לי מהציור הזה." לא התרגשתי, ידעתי שהיא לא ישנה טוב אתמול בלילה כי באיזשהו שלב היא קמה לסלון.


אחרי יומיים או שלושה כבר הגיע בחור של העירייה להסיר את הציור, הוא לקח דלי שלם של צבע לבן ופשוט השפריץ אותו לפנים של הזוג המתנשק. אני ומאיה במקרה עברנו ליד כשיצאנו להביא את הילדות מבית הספר. "תראי מה זה" אמרתי לה, "איזה מניאקים". אבל הפנים שלה היו קפואות ולא הצלחתי לקרוא אותן. הנחתי שזה פשוט לא מעניין אותה.


יום אחד כשנכנסתי להביא מברגה מהמחסן נתקלתי במשהו, זו הייתה פחית צבע שהתגלגלה ונפתחה על כל הרצפה. תפסתי את הסמרטוט והתכופפתי מהר לנקות את הצבע לפי שיתייבש, רק אז קלטתי ארגז קרטון ישן בפינת המחסן. הצצתי פנימה, היו בו פחיות צבעים קטנות וכל מיני דפים מקומטים. שלפתי כמה דפים ובחנתי אותם, כולם היו סקיצות של הזוג המתנשק מהחומה.

 
jon-tyson-dpRc0QirAGs-unsplash.jpg
 

לך.

גבי דובדבני 

לך לך מארצך אשר אהבנו;

מארצנו שאהבנו, גם בלהט הוויכוח

על מי אוהב יותר.


לך ללמוד. להילחם. לנופש במלדיביים.

לכו לעבוד. אל תלכו.

לכי לשחק בבובות, חמודה;

פה זה לא מקום בשבילך.


בואו נברח ביחד, אל ארץ לעולם לא

נסכים להשתנות. בואו נשיר בכל הכוח,

עם שתי אצבעות באוזניים, נצעק שלא שומעים.

בואו נצעק. בואו נלך.


לכו מכאן, או שנלך אנחנו.

זוג או פרט, אבן שוק.

יש לי מספריים, קורע ת'נייר שלך.

ילד זורק אבן, שובר ילדה עם מספריים.

אבל שיר על דף מנצח אבן.   

מה מנצח הכל?  

 
claudio-schwarz-purzlbaum-HqR3E00bdh8-un
 

קווי מתאר

זד קאטסווי

עם לילי התחברתי לראשונה מתחת לגשר כשהייתי בן ארבעה עשר. אימא שלי נפטרה ביום היוולדי, בגללי, והכאב שנגרם לאבי מאובדן אשתו גרם לו בקלות להתמכר לבקבוק וכמובן להאשים אותי מהיום שאני זוכר את עצמי. "הכל באשמתך!" הוא היה נוזף בי בערבים כשהיה חוזר שיכור מהפאב המקומי. בימים הגרועים הוא היה מכה אותי או מכבה עלי סיגריות. בימי ההולדת שלי הוא היה אוסר עליי לחגוג ומבקש שאתאבל. בגיל שתיים עשרה הוא חזר שיכור מתמיד הביתה, ואני התחבאתי בחדר. שמעתי אותו צועק מהמטבח "מייקי!" כשירדתי למטה הוא היה מלוכלך וחבול, מטושטש וכועס. ריח הצחנה של הסיגריות והוויסקי אפף את החדר. מבטו היה זועם כשור מכוון מטרה. הפחד שיתק אותי במקום ואבי התקרב אליי מוריד את החגורה שתפסה את מכנסו; ידעתי מה מגיע. הסטירה שלו היממה אותי, נפלתי לרצפה ואז ההצלפות החלו. לאחר שעה קלה של הטחות אבי התעייף והלך לישון, מותיר אותי חבול על רצפת הסלון. שכבתי בחושך לבד כעובר על הרצפה ודמעות זלגו מעיניי. במעט הכוח שנותר לי שאלתי את אימי מדוע היא הביאה אותי לעולם כה אכזר. החדר החשוך חשף צללים שהחלו לעטוף אותי, לוחשים באוזניי "תהרוג אותו..." הדמויות בחדר החלו לקבל צורה מוחשית והם התקרבו אלי "תחנוק אותו..." הם אמרו בזמן שהלכו לקראתי. שיערותיי נעמדו וליבי הלם למראה עיניי, והתחלתי לזחול לכיוון הקיר. הצללים לא נסו "תהרוג אותו!" הם החלו לצווח ולשאוג באוזניי. פרץ אדרנלין מהול בפחד זרם בגופי וברחתי החוצה מתחיל לרוץ. כשהבטתי לאחור ראיתי את הצללים עומדים בכניסה לבית, נתקפתי חרדה ומאז אני רץ. רץ הכי מהר שאפשר קדימה מבלי להסתכל חזרה. כך מצאתי את עצמי פה, מתחיל חיים חדשים בעיירה המקומית. הצללים כבר לא בעקבותיי וגם הבית שקוע עמוק בזיכרון.

ללילי שיער שחור ארוך ומתולתל, עיניים עמוקות, עור בגוון מוקה והיא מעט נמוכה ממני. באחד מלילות הקיץ של אוגוסט החם היא נעמדה מולנו. היא הייתה מעט חבולה, מאובקת ובמבטה הצלחתי לראות את עצמי. קמטי העייפות על פרצופה בישרו שלעולם לא תחזור למקום הזה שקוראים לו – ״בית״, בדומה להחלטה שלי ושל המשפחה החדשה שיצרנו. אספנו אותה אלינו ולקחנו אותה למחסן הנטוש שנמצא לא רחוק מתחנת הרכבת של העיירה. בימים הראשונים שלה, לילי ישבה בפינת המחסן והביטה בחלון הקטן. היא בחנה בקפידה את העוברים ושבים ונבהלה כשמישהו לרגע עצר. "אף אחד לא מתקרב למחסן שלנו." דן, מנהיג החבורה שלנו אמר ללילי. לילי הסתכלה עליו ואז שוב אל החלון "בטוח?" היא שאלה כמו אייל מפוחד. דן הנהן ועזר לה לקום. "אנחנו כולנו משפחה פה." הוא אמר והחל לערוך לה סיור במחסן המבולגן. התאקלמותה של לילי לשגרת חיינו הייתה כמו כפפה ליד. כמה ימים לאחר מכן קמתי בשעות הבוקר המוקדמות, התיישבתי בספסל מחוץ למחסן והתחלתי לצייר.


"היי." לילי פתחה.

קולה הפתיעה אותי. "היי." עניתי. לילי היא בחורה משגעת, והסמקתי בנוכחותה.  

"מה אתה מצייר?" שאלה.

"סתם..." עניתי וניסיתי להסתיר את הדף. לילי חייכה והתיישבה לצידי. "אתה מצייר את העבר, לא?" בחנה. השפלתי את מבטי. "בוא איתי, אני רוצה להראות לך משהו." לילי אמרה ואחזה בידי, מושכת אותי אל הלא נודע. הלכנו לכיוון מרכז העיירה והגענו לגשר המקומי. המשכנו ללכת עד שירדנו במדרון שהוביל לנהר. הגשר היה מקושט בציורים של פרחים, פרצופים, חיות ומשפטים כמו "כשהמצב חרא, צריך להתפנות." לילי העבירה את ידה בליטוף על קיר הגשר עד שנעצרה ובשתי ידיה הרימה את האבן שמולה. היא דחפה את ידה לבקעה ושלפה כמה תרסיסי צבע. "גרפיטי אתה מכיר?" שאלה בתמימות של ילדה.

הסתכלתי עליה מבולבל. "לא. מה זה?"

"אומני הרחוב המציאו את ז'אנר לבטא את המחשבות שלהם על קירות הרחוב. זה ביטוי פרובוקטיבי שהחברה חושבת שהוא ונדליזם, אבל אני חושבת שיש לגרפיטי עומק משמעותי יותר." לילי הסבירה בזמן שהחלה למלא את הקיר בצבעים. תחילה צבעה באדום את הרקע של קוביות הגשר. לאחר מכן השתמשה בספריי השחור ליצירת קווי המתאר שהפכו לפרצוף. "בוא. תנסה גם." היא אמרה והושיטה לי את התרסיסים.

"אני לא יודע מה לצייר." השפלתי את מבטי. 

"אתה לא צריך לדעת מה אתה מצייר, גרפיטי זה הבעת הרגש. תתחיל ותן לצבע לזרום דרכך." היא ענתה בקלילות של אדם מנוסה. העברתי לה את החפצים שלי והרמתי את תרסיס הצבע. התחלתי בקווי מתאר פשוטים ונעצרתי. לא הצלחתי להתרכז במה אני אמור לצייר. "תספר לי סיפור," לילי אמרה לפתע. הסתכלתי עליה מבולבל. סיפור? חשבתי לעצמי. איזה סיפור אני יכול לספר לה. היא פתחה את דף הציור שהגשתי לה לפני והסתכלה על הצללים. "מה זה?" היא שאלה.


היססתי. ניגבתי את טיפות הזעה שנטפו לי מהמצח. זעם, כעס ועצב מעורבבים יחדיו התבשלו בתוכי. יכולתי לשמוע את קולות הצללים דרך הדף והזיכרונות מהיום ההוא, עלו לראשי. היא הסתכלה עליי במבט מבין, מבט שהכיר את הרוע הזה. "תדובב אותם." היא אמרה במבט נוקשה.

הרגשתי את הדיו מטייל מחוץ לדף, מטפס על היד שלי ונכנס ישירות לוורידים. מחנק בגרון עטף את קולי וחסם אותי מלספר את הסיפור. בכל זאת, הרמתי את הספריי והתחלתי להטיח בקיר את הצבע. קו אחר קו, מילאתי את הקיר ובזעם המשכתי לצייר. הרגשתי את הפחד מתמלא בתוכי, צבע אדום ברקע, עוד שחור סביב. לילי עמדה לידי והסתכלה, היא לא שפטה אותי, היא הבינה והכילה אותי ומיד הרימה ספריי משלה משלימה איתי כדואט את הציור. באינטנסיביות רקדנו אחד כל אחד עם אצבעותיו, ממלאים את הקיר הגדול של הגשר בצבעים. הרגשתי את קצב הלב שלי מתגבר כאדרנלין של אדם העומד בהחלטה גורלית. התזות של צבע שחור שחזרו מהקיר הכתימו אותי כמו אות על הדף, אף אחד לא נשאר טהור.

"יש עולם בחוץ, חיים שאנחנו יכולים לחיות. אבל אנחנו אבודים עמוק בתוך המנהרות שלנו." לילי אמרה בתום הדואט והניחה את ספריי הצבע.

"אני מצאתי את האור בקצה המנהרה," השלמתי אותה, "הקול שלך שוטף ממני את הכתמים."


לילה הסתכלה עלי, ואז על הקיר, שוב עלי ואז מבטה נדד על גבי קווי המתאר המצוירים. מבט אכזר של שד מוקף בצללים נראה מעל גופה של אדם מבוגר מכוסה דם, זרוק מתחת לגשר. הבטנו יחד בציור הקיר ונשמנו עמוק. לילי התקרבה ואחזה בידי, מסבירה לי ללא מילים שאת הפחד המורגש, ניתן להפוך לציור קיר פשוט ודו ממדי. כזה שאתה מביט בו בדרכך, כמו בזיכרון שעולה למחשבה ומחליט להשאיר אותו מאחור ולפסוע קדימה אל עבר קיר הגרפיטי הבא, מותיר אותו מאחור בחושך.

 
yeyo-salas-dmeBkQQ8WTY-unsplash.jpg
 

מחברת הגרפיטי 

ג׳ני אברקובסקי

אני לנצח אזכור את מחברת הגרפיטי.
כשכל הכיתה למדה אתה ציירת גרפיטי,
אך למרות הצבעים והצורות על הדף 
העיניים שלי תמיד צפו רק בך.

זה היה אי שם בימים הקדומים
ההורמונים שלטו בנו וחשבנו שאנחנו כל יודעים,
ישבת שם עם מבט פונה לחלון
ועיניים ירוקות שבהו בקיר האפור.

כך בחרתי לטבוע בתוך עינייך,
להשאיר חותם ולהיות האחת בחייך.
לשכוח את אבי, אמי ואת עצמי כדי
שבקלות אצליח למכור לשטן את נשמתי.

הכל, רק בשביל שאתה תהיה שלי.

אמרת שאתה נער רחובות
חיה חופשיה שלא אוהבת מסגרות,
אך בו זמנית התגוררה בתוכך נשמה של אמן, 
כזאת שרק דרך ציורי קיר מרגישים.  

דפדפתי במחברת שלך שעות,
מנסה לפענח מה עומד מאחורי האותיות 
ומיום ליום רגשותיי התגברו, מה לעשות
ההורמונים השתוללו.

ביום קיצי החלטתי שיותר אני לא יכולה.

אני חייבת לספר לך על אהבתי הגדולה,

התקרבתי אליך ועם קול שבור ממבוכה

אמרתי לך, ״אני אוהבת אותך.״  

צחקת וגיחכת, לא הבנת מה אני רוצה.
החלטת פשוט, להמשיך בשלך... 

השנים עברו ואיתם הזמן,  
אני כבר לא ילדה,
ואתה כבר בטח לא חיה חופשיה.
מאותו סיפור עלוב לא נשאר זכר
אולי רק, צלקת קטנה שמחלימה.  

אז איך אסביר שבכל פעם שקו 40 עובר באזור התעשייה,

אני בוהה בקירות המכוסים ציורים ואותיות שוב כמו ילדה.

איך אודה שלמרות שהזמן כבר לא במשוואה,

אני נזכרת בך ובמחברת הגרפיטי הארורה שלך.


ואני מדמיינת מחדש את החיוך המקסים והעיניים הירוקות, 
את עורך הצח ותיק הגב השחור.

אך יותר מכל, אני נזכרת בציורי הקיר המהפנטים

ובאהבה השקרית שהתחוללה בליבי.


אז, אני לנצח אזכור את מחברת הגרפיטי.

כשכל הכיתה למדה אתה ציירת גרפיטי,

אך למרות הצבעים והצורות על הדף,

העיניים שלי תמיד צפו בך.

 והיום, תמיד יזכרו; אותך.