שעונים ומחוגים
מאת: ירדן בר איתן
ואם לאדם שלוש משאלות, אחת מהן תמיד תשחק בזמן:
- תיקון טעויות עבר
- רדיפה אחר הצלחה רגעית
- שינוי מסלול שישפיע על העתיד
ואילו אני תוהה
מתי בכלל התחלנו לתת נפח אנושי לחפץ, שהיה אמור להסתפק בלהיות תלוי על הקיר?
עד אינסוף וחזרה
מאת: זד קאטסווי
Melting Watch, 1953 by Salvador Dali
Courtesy of Dalipaintings
הפכתי לשעון של דאלי
מאת: גבי דובדבני
[The Persistence[1] of Time]
הפכתי לשעון של דאלי. תקוע, מחוגיי נוזלים לאט לשומקום.
הזמן זולג כשעוות פסנתר על פני מדבר קרוע, שקט כמגפת בדידות בין מסכים.
דהו המספרים. מהשעות נותרה רק רשימת מטלות ממוחזרת:
לקום - כדי להתיישב. לפקוח עיניים, ראש, לב - מול מסגרת מתכת.
ההבדל בין היום לאתמול בצבע החולצה. אתמול אכלנו פסטה, מחר אורז.
אתמול עניתי, "הכול טוב," מחר יהיה "סבבה".
הפכתי לשעון של דאלי. הזמן העיקש, המתמיד, המתקדם - כבר לא שלי.
[1] Persistence = התמדה, התעקשות
סליחה, מה השעה?
מאת: דורין לוי
כשהייתי בת 7
לבשתי שמלה ארוכה נפוחה
בצבע ורוד
כתר על הראש
שרביט ביד,
כמו נסיכה.
ואז השעון זז מהר
המחוגים בשעון מצביעים על גיל 15.
הלכתי למסיבה
עם שמלה קצת פחות נפוחה,
בכלל לא ארוכה.
שחור בעיניים וגם פוני קצר
שותה קצת וודקה חמוציות
לוקחת כמה שכטות,
בדיוק כמו כולם.
30 שניות זוז ואני עם מדים
עד מתי וכמה עוד?
עם שרוך סגול וכומתה שחורה
כל יום ראשון בתחנת אוטובוס
הם שרים לי
משקית ת"ש את מעמידה לי את ה...
נו לא משנה.
פתאום השעון עצר.
לקחו לי את המדים
ובמקום קיבלתי בית חולים וטיפולים.
כאב לי הכול, הלב בעיקר
מים מלוחים יצאו מהעיניים.
השעון לא רץ יותר
ולפעמים היה נדמה שעצר את הזמן.
אז פסעתי דרך מחוגיו,
זזה לאט, לאט, לאט.
עכשיו השעון מתקתק,
גיל 22 והזמן רץ!
צאי לדרך,
דרום אמריקה
הודו
אולי תל אביב
ומה עם ניו יורק?
נו תואר? עשית?
ועכשיו אני אומרת,
"שחררו אותי, לא בא לי.
אין דרך אחת.
אם ארצה לדעת מה לעשות,
אלך לשאול את הלב, ואולי אחרי זה את הראש."
ואם הזמן לא משחרר,
פטיש ביד, מכה אחת,
והשעון נשבר.
בדיעבד
מאת: ירדן בר איתן
רעש של שעות נוספות פוקדות את השעון, ואילו המחוגים נעים לאט, בקצב כזה שמותיר רִיק בין השניות. ישנה תחושה של אדרנלין שעברה לגור על הספרות, כך שעם כל תזוזה, כרגיל, האדם ממהר להסיק מסקנות.
ואם רק היה יכול לומר מילה, היה מספר שכבר שנים שהוא תלוי בדירה ריקה. כזאת שהתמונות בה העלו אבק והאנשים מתקררים לאט, לאט – לאט. השעון נודד בין חיים שלמים של אורחיו:
כמו הבחור שב22:12 שניות נפרד מאהבת חייו,
כמו הסבתא שקמה בתזמורות סירים וריח השבת,
וכמוני, כזה שלא מסוגל להביט אל תוך עיניו של הזמן.
קל להאשים את השעון. לתלות עליו את הכעס על הזמן שאבד או חוסר הסבלנות משעות ההמתנה לדבר הבא. ואילו הוא, תמיד השתוקק לצאת ממסגרת מחוגיו ולהזהיר את בעליו על העתיד המגיע בדהירה.
ובכל זאת, מכנים אותו האויב המושבע, היריב הראוי שקיבל נפח אנושי ללא בדיקה של רגשותיו.
כי אם הוא היה יכול לדבר, הוא היה מסתכל עמוק אל תוך עיני ומספר: ״לכל דבר יש סיבה, רק הזמן ידאג להסביר למה זה קרה. הגיע הזמן שתתחיל לחבב את המילה – בדיעבד.״
על השעות האחרונות
מאת: דניאל ניב
כששעון היד הראה 11:44, ראיתי את הצל של גופו קרב וגדל יותר ויותר על החול לצדי. המראה הזה הזכיר לי משהו, אבל לא הצלחתי לשים עליו את האצבע. אולי זאת ההרגשה הזאת, שמלווה אותי כל-הזמן הצל של הנוכחות שלו, גם כשהוא לא איתי.
הוא התיישב לידי ואז רכן אל פניי. שפתיו נעצרו כמה סנטימטרים משפתיי. הסתכלתי עליו בציפייה, אבל עיניו הירוקות רק הבזיקו בשעשוע. "הבאתי לך משהו," הוא אמר.
שפתיי התעקלו לחצי חיוך. "מממ... מה זה הפעם?" ידעתי שהוא הבחין בסקרנות המהולה בקולי. הוא תמיד שם לב לדברים הקטנים, זו רק התמונה הגדולה שלא הצליח לראות.
הוא שלף גביע של צ'יפס משקית הקרטון שבידו, ואני צחקתי בתגובה. "אתה מבין שזה היום השישי מאז שנָחָתִי כאן שאני אוכלת צ'יפס?"
"כן, את לא חושבת שזה קצת מוגזם?"
גלגלתי את עיניי וחטפתי מידו את הגביע. הוא הדליק סיגריה והניח אותה בין שפתיו. העשן עלה למעלה בפיתולים דקים. מבטי עבר אל המים הזורמים בנהר. עם כל נשימה, המים שהיו כבר חלפו והשתנו. זה היה הסימן היחידי שהעולם לא הפסיק להסתובב, שהזמן לא עצר באותו הרגע.
"כמה זמן יש לנו?" הוא שאל.
"לא הרבה."
"לא הרבה זה גם זמן."
"אני שונאת שהזמן טס. וגם מטוסים."
הוא נאנח ואז משך אותי קרוב אליו. אצבעותיו ירדו לאורך גבי והעבירו בי צמרמורת. "בלי מטוס שטס לא היית מגיעה לפה."
"אולי תפסיק להיות צודק כל הזמן?" לחשתי קרוב לאוזנו. הנחתי את ראשי על כתפו ונשמתי עמוק את ריחו הנעים מתחת לריח הטבק.
זאת הייתה ההזדמנות האחרונה, לפני שעזבתי, לומר לו את מה שתכננתי כבר חודשים רבים. פתחתי את פי אבל אף קול לא יצא. הלב שלי האיץ ודפק בעוצמה.
"משהו מפריע לך," הוא אמר. הוא כיבה את הסיגריה בחול והפנה את מבטו אלי, עיניו נעוצות בשלי.
אלה רק שלוש מילים, רק שלוש מילים.
כששעון היד הראה 15:56, הרמתי את מבטי אל העננים האפורים והקודרים מחוץ לחלון של המטוס. לא נשאר שום זכר ממנו או מהשמש בארצו. נשאר רק הצל שלו, והידיעה שאפילו הזמן אצלנו הוא כבר לא אותו הדבר.
ולא רק הזמן.
עשר שניות נוח!
מאת: גבי דובדבני
חדר אוכל, בסיס גדנ"ע ג'וערה, צהריים.
מאתמול בערב אכלתי שתי עוגיות 'אוריאו'. חבורת נערות צווחניות, החיילות שלי להשבוע, רבות עם הטבחים על מכסת שניצל התירס. המפקדות האחרות יושבות בשולחן, רגועות, שבעות. איכשהו, הן כן מצליחות להספיק שירותים בעשרים שניות, לאכול בעשר דקות, לשמור על שפיות... אף פעם לא הייתי טובה בזמנים. היו לי אינספור שעונים מכל סוג - כלום לא עזר. לגיוס קיבלתי שעון יד צבאי שחור ומכוער. שנאתי אותו, אבל לא זזתי בלעדיו. קיוויתי שבזכותו אולי אצליח למהר, להספיק, לנשום.
אני עומדת מול הבנות לפתוח זמן הפסקה. כלומר, זמן לוודא שהן אוכלות, מפנות, מספיקות שירותים ומחליק לשיער ומגיעות בזמן כי בצבא לא מאחרים!
והשעון מתקתק. אחת בוכה - עשר דקות, לא אספיק לאכול. לשנייה נקרעו המדים - חמש דקות, במקום לסמס לחבר. שלישית מציקה לשומרים בש.ג - עשר דקות, במקום שירותים.
"מפקדת!" אני קוראת מרחוק, מקפצת אליה ברגליים מסוכלות כדי שלא יברח לי.
"יש מצב תיקחי את הצוות שלי מההפסקה? לא הספקתי..." הטבחים מתחילים לפנות את האוכל. ככה זה בצה"ל: פנים בזמן, כלום לא נשאר למאחרים.
היא מביטה בשעונה ואומרת:
"אין זמן, תקצרי ת'הפסקה ורוצי איתן ל..." הבטן שלי נוהמת.
"לא אכלת?" אני נדה בראש.
"אני אקח אותן לרבע שעה. אני פותחת לך זמן," היא חייכה.
"15 דקות – נוחי!"
עניין של זמן
מאת: דניאל מדמון
לאורך השדרה העצים הגבוהים החלו לאבד את עליהם והאוויר התמלא ריח צמר גפן מתוק.
הוא נעצר פתאום על יד אחד מדוכני היריד וידעתי בדיוק מה עומד לקרות בעוד רגע.
"תפוח מסוכר! בואי מרגרט, אני אקנה לך."
הוא מיד התחיל למשש את כיסי המכנס השחור שלו וחשף בידו מטבעות משונים ובלתי מוכרים. כנראה מקפיצות אחרות בזמן.
"עזוב אבא," אמרתי בעוד ראשי משוטט בכל נקודה בזמן שהיא לא עכשיו. אולי הייתי מובכת בשבילו.
"הנה לילדה הקטנה שלי," הוא הושיט לי את התפוח המסוכר בחיוך צחור בדיוק כמו בפגישתנו האחרונה ב-1939. טיילנו לאורך היריד, תיבות הנגינה השמיעו צליל מלאכותי של שמחה צורמנית, ילדות עודדו את אבותיהן, שהיו ממוקדים בכוונות הרובים, מנסים להפיל כמה שיותר ברווזים לאורך המטווח.
"למה את לא אוכלת?" הוא שאל כשהביט בי לרגע.
הצעתי לו את החלק שנשאר, הוא אכל את הכול עד המקל ואת המקל השליך מרחוק לפח שעמד ממולנו.
כשהתקרבנו אל עבר הדוכנים האחרונים ביריד, היכן שהריח של צמר הגפן המתוק כבר מתמסמס ולא שומעים את תיבות הנגינה, הוא הציץ בשעון. חיוכו המתנצל מבעד לשפם רמז שזה הרגע שבו צריך להיפרד.
הוא טפח על זרועי במגושמות, "היה כיף נכון?" הוא לא חיכה לתשובה, רק הוסיף, "עוד נתראה ילדונת."
"מתי נתראה שוב?" שאלתי וידעתי שהתשובה תצבוט מעט.
“1965, מתוקה, 1965".
חדשות הערב
מאת: יעל כהן
״מתי תתקני את השעון הזה כבר?״ היא שאלה בעודה בוחנת את המחוגים הזהובים. עיניה החומות התכווצו ונראה היה כי היא אכן האמינה שבעזרת מבטה היא יכולה לדרוש מהשעון לחזור למרוץ הזמן.
״פשוט תבדקי את השעה בפלאפון,״ עניתי במעין התחמקות והמשכתי לשטוף את הכלים של ארוחת הערב.
התבוננתי בבועות הסבון בעודן הופכות למים שקופים, והנחתי עוד צלחת מבריקה על מתקן הייבוש. איני יודעת למה לא טרחתי לתקן את השעון. עברה כבר כמעט שנה מאז שהוא החליט להיעצר, להודות שאזלו ממנו כוחותיו ולציין בגאווה את השנייה בה הוא לקח את נשמתו האחרונה: 19:58:59.
״בשביל מה יש לך שעון במרכז הבית אם את לא משתמשת בו?״ היא נאנחה ומצמצה מספר פעמים, מודה בכישלונה להפיח חיים במחוגי זהב.
״אני משתמשת בו,״ התגוננתי והנחתי צלחת נקייה לייבוש. ניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה שהשתמשתי בו, כמובן היו המון מקרים בהם השעון הטעה אותי ושלח אותי לקו הסיום ללא הנתונים הנכונים - כמו באותו יום ראשון בו איחרתי לראיון עבודה אליו התכוננתי חודשים. אך, היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם ״עוד חמש דקות״ עמדו מלכת וכך לילה שלם קראתי ״הקוסם מארץ עוץ״ לילדה שבאותן השניות לא גדלה. היה את הפעם ההיא בה אכלתי עוגת שוקולד באמצע הלילה ורק השעון כמו חבר טוב ומוכר ענה: 19:58:59.
רעש הרדיו קטע לפתע את קו מחשבותיה והחדשות החלו להתנגן ברקע: ״שמונה בערב.״
