כבד לך?

קוראים יקרים, כמו שאתם כבר יודעים, כל חודש אני כותב סיפור קצר בנושא מסוים למגזין הספרותי שאתם קוראים בו ברגע זה. הפעם אני אעשה משהו קצת שונה- אני אפנה ישירות אליכם ואתוודה. הפעם לא היה לי אבסולוטלי אף רעיון. ואני בכלל לא מאשים את הדייט הראשון, שכמובן התרחש יום לפני הדד ליין של המגזין, שהעסיק אותי במהלך שבוע שלם. איך אמצא זמן לחשוב על מזוודות כשסוף סוף ליזי הסכימה לצאת איתי? 

​

מי זאת ליזי, אתם שואלים? ליזי היא בחורה מהממת ששייכת לליגה אחרת. ואני בכלל לא כותב את זה כי ליזי אמרה לי שתקרא את הגיליון הזה. (היי, ליזי!)

​

בחזרה לסיפורנו, בואו נהיה רציניים. תכננתי דייט למופת- אני אאסוף אותה במונית מתחת לדירתה (בכל זאת, ניו יורק- מי מחזיק כאן רכב?) וביחד נסע למסעדה יוקרתית במנהטן. אחרי ארוחה חמה וכמה כוסות שמפניה, או מה שהגברת אוהבת לשתות, אקח אותה לטיול לילי בסנטרל פארק. ומשם, אחליט כבר. אני הרי בחור ספונטני כפי שראיתם. 

התוכניות שלי התחרבשו לגמרי בעקבות המגזין הזה. אבל אל דאגה, חברים, הם התחרבשו לטובה. במהלך הארוחה סיפרתי לה שאני במחסום כתיבה רציני (השמטתי את החלק שבו אני חושב שזאת אשמתה המלאה, ואשמת ההודעות המפתות שהיא שולחת לי בזמן הכתיבה). אמרתי לה כך- "אני צריך לכתוב סיפור בנושא מזוודות למחר, ואין לי אף רעיון." ליזי, חוששת שאאבד את מקום העבודה שלי בגלל מזוודה, טופפה באצבעותיה על השולחן וחשבה בשקט.

רק אני לא אוהב רגעי שקט בדייטים ראשונים? ברגע של לחץ, שאלתי אותה את השאלה הראשונה שהבזיקה בראשי. "מה את מרגישה כשאת חושבת על מזוודה?"

היא הרימה את עיניה אלי ונשכה את שפתה. "מממ..." היא המהמה. "אני חושבת שאני מרגישה הקלה." 

"למה הקלה?" חשבתי שהיא בטח תספר לי על כך שזה מזכיר לה יציאה לחופשה. מה כבר מתקשר יותר טוב למזוודה?  

"זה קצת כבד לשיחה שלנו," היא אמרה וצחקקה במבוכה, "אבל זה מזכיר לי את היום בו אבא שלי ארז מזוודה ועזב. הייתי בת שבע. הרגשתי הקלה." 

בהיתי בה, לא בטוח מה לומר בשניות הראשונות. אני לא רגיל לאנשים כל כך כנים, ככה, בלי מסיכות. דיברנו על זיכרונות ילדות, ולבסוף אמרתי לה, "זה קצת מפתיע ששאלה פשוטה על מזוודה יכולה לחשוף כל כך הרבה על חייו של אדם."

היא הבזיקה לעברי חיוך רחב. "יש לי רעיון!" היא קראה ונופפה בידה למעלה, מסמנת למלצרית לבוא. 

המלצרית התייצבה כמו חיילת מול השולחן שלו, ארשת רצינות על פניה. 

"אכפת לך אם נשאל אותך שאלה אישית? זה כדי לעזור לכותב המוכשר מולי בכתיבת סיפור למגזין מפורסם," ליזי אמרה בקול נמוך.

הרגשתי את פניי מאדימות. מה היא עושה? 

המלצרית סיבבה את ראשה אלי וצמצמה את עיניה. אחר כך עיניה עברו לליזי, ששלחה לה חיוך שומר סוד. "אוקיי," המלצרית אמרה לבסוף, "תשאלו."

"מה את מרגישה כשאת חושבת על מזוודה?" שאלתי אותה, מרגיש מטופש.

"מזוודה..." היא אמרה, ומבטה הפך לחולמני. "אני מרגישה התרגשות. תחילתו של מסע. לקיחת סיכונים." 

"איזה סיכון לקחת?" ליזי שאלה, לא עוצרת בעצמה.

"לפני ארבע שנים ארזתי מזוודה, ברחתי מהבית, ונסעתי לשדה התעופה כדי לקנות כרטיס טיסה ללוס אנג'לס במטרה להיות זמרת. היו לי שם חברים, קשרים..."

"אז הגעת ללוס אנג'לס עם מזוודה אחת וחלום להגשים?"שאלתי אותה, שומע את ההתרגשות בקולי. 

המלצרית נאנחה. "לא בדיוק. הייתה לי מזוודה מעל הארון, ולא הצלחתי להירדם כל הלילה, פשוט הסתכלתי על המזוודה וכל כך הרבה רגשות התעוררו בי. ידעתי שזה עכשיו או... אולי לעולם לא. נסעתי לשדה התעופה, אבל לעולם לא עליתי על הטיסה."

ליזי ואני החלפנו מבט, לא בטוחים מה לומר. המלצרית הדביקה חיוך מנומס על פניה ואמרה שתביא לנו את החשבון.

על דף החשבון השארנו טיפ גדול עם פתק. כתבנו עליו: זה יספיק בשביל לקנות מזוודה חדשה, ולרדוף אחרי חלום ישן.

​

יצאנו מהמסעדה והרגשנו באקסטזה. חשבתי שזה הסוף לסיפור המזוודות שלנו, אבל לליזי היו תוכניות אחרות. היא מיד משכה אותי למוכר הפרחים על המדרכה כדי לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא חושב על מזוודה. הוא סיפר לנו על הפעם היחידה שארז מזוודה ועזב, על המסע שלו להגר לארצות הברית. קנינו ממנו פרחים והמשכנו ללכת. הבחנו בשלוש בנות שחיכו בתור למועדון ושאלנו אותן: "מה אתן מרגישות כשאתן חושבות על מזוודה?" אחת פצחה בצרור של קללות על החבר שלה לשעבר שהשאיר את כל הדברים שהיו לה בביתו בתוך מזוודה ארורה מחוץ לדלת. האחרת סיפרה על הטיול שתצא אליו בשבוע הבא, למיאמי, ולריאיון העבודה שמחכה לה שם. היא בדיוק קנתה מזוודה באותו היום. הבחורה השלישית סיפרה על מזוודה שעוברת במשפחתה מדור לדור, מזוודה כבדה ומלאה במכתבים ישנים. היא תמיד אהבה לקרוא בהם, במיוחד כשהייתה מוצאת מכתבים מהמחזרים של סבתא שלה כשזו הייתה צעירה. "פעם היו ממש ג'נטלמנים בעולם!" היא אמרה בלהט, והרווקה הטרייה לידה סיפרה לנו שוב על בחור אחד לא ג'נטלמני במיוחד. 

אעצור כאן עם הדוגמאות, ורק אוסיף שזה היה לילה ארוך מאוד של התרוצצויות בליל ניו יורקי קריר. אני וליזי ההרפתקנית שלפנו כל נפש שהתגלתה בדרכנו מתוך המזוודה שלה, ובכל פעם הוכחנו מחדש- כל נפש באמת עולם ומלואו. 

לבסוף, מותשים, התיישבנו על ספסל בסנטרל פארק. אמרתי לה שאני שמח שאנחנו לבד עכשיו. היא ענתה, "גם אני," וחשבתי שזאת ההזדמנות שלי. רכנתי לנשק אותה, אבל היא הניחה אצבע על שפתיי בתגובה. הסתכלתי עליה בשאלה.

חצי חיוך משועשע נתלה על שפתיה. "לא עד שתספר לי מה אתה מרגיש כשאתה חושב על מזוודה?"

וסיפרתי לה, קוראים יקרים. פתחתי את המזוודה שלי בפניה. ואני מבטיח לכם – שהנשיקה שהגיעה אחר כך הייתה שווה את זה. 

ולסיום, אני וליזי החלטנו שהסיפור צריך להסתיים בשאלה אל הקוראים. אז הנה זה מגיע, בהפתעה רבה, תעשו רעש של תופים ברקע: 

​

"ומה אתם מרגישים כשאתם חושבים על מזוודה?"

​

עד לפעם הבאה, דייב הריסון.