
כבד לך?
מאת: ירדן בר איתן
״כבד לך?״ היא שואלת בחיוך עדין.
״לא תודה, אני מסתדר.״ אני מגיב מופתע. בכל זאת ממתי נשים מציעות לעזור לגבר לסחוב מזוודה?
היא מסתובבת חזרה למסוע, המזוודות נחשפות לאט לאט. ברקע עשרות אנשים כמהים לקחת את המזוודות שלהם ומביטים בפתח המסוע במבט מלא בתקווה. ומה אם המזוודה לא תגיע? זה רק אני? או שיש לכולנו את הפחד הנוראי הזה שנגיע למדינה זרה והמזוודה שלנו עם כל תכולתה היקרה תאבד את דרכה. היא עוד מחכה למזוודה שלה ואני בוחן אותה. שערה אדמוני וקצר, היא נמוכה, יחסית רזה, אני לא מבין איך בחורה כזאת, שנראית חלשה הציעה לי, לגבר, לעזור לו לסחוב את המזוודה?
אני תופס מונית ויורד בעיר. ארבעה רחובות מהולים בריח הערב הסוער ואני נכנס לבר. האורות אדומים, הכוסות עוברות במהירות מבקבוק – לכוס – ליד ואני מתיישב על הבר. אני זורק את המזוודה שלי מתחת לכיסא ומבקש ויסקי, כפול. לידי זוג צעיר בדייט ראשון, לפחות כך זה נראה מכתמי הזיעה ומולי בחור מבוגר לבוש בחליפה שנראית זולה. בלגימה הראשונה אני מקשיב למוזיקה. קצבית, נועזת, היא מזכירה לי אותי בתחילת הטיול מסביב לעולם. לוס אנג׳לס נראית שונה, אני מרגיש שהיא זרה לי למרות שנולדתי כאן. ממש פה, בבר הזה התחלתי את הקריירה שלי וזה מצחיק לחשוב שפעם את הכוס שממנה אני שותה עכשיו, שטפתי בעצמי. והיום, היום מגישים לי. בעוד כמה שעות תתפרסם הכתבה בניו יורק טיימס על המסעדה החדשה שלי אבל אני לא מתרגש בכלל. בינתיים אני בחור אלמוני עם מזוודה בבר.
אני מתכופף ופותח את המזוודה בחיפוש אחר הסיגריות שלי. אני מגלה שהבושם שלי נפתח בטיסה וכל בגדיי מצחינים מריח שמנסה להיות גברי. אני שולף את החפיסה והמצית ומניח מולי. בחורה יפה מתקרבת אלי, כנראה הבושם שלי בכל זאת עשה את העבודה.
״אפשר?״ היא שואלת ומצביעה על הקופסה הסגורה. אני מדליק לה סיגריה ומתכנן להביא אותה אלי לדירה תוך חצי שעה כשהיא שואלת אם אני לבד. אני מזיז את המזוודה שלי ומפנה לה מקום לידי. היא מזמינה כוס יין לבן ואני כרגיל מאוכזב. נמאס לי מהנשים בלוס אנג׳לס, הן תמיד מנסות להרשים, איפה הבחורה שתשתה כוס בירה כי זה פשוט טעים? היא מספרת לי על עצמה וכמובן שהיא עיתונאית, כל שהיא רוצה ממני זה כתבה בלעדית. אני ממשיך לפלרטט איתה כדי לשמור על התוכנית, נשארו 25 דקות עד שנהיה עירומים.
״אז תספר לי וינס, עם כל הנסיעות שלך ברחבי העולם בחיפוש אחר המתכון המושלם. מה הדבר שאתה חייב לקחת איתך במזוודה?״ היא שואלת ואני צוחק.
״זה מה שאת רוצה לדעת?״ אני משיב ובוחן את המחשוף שלה. ג׳ניפר מחייכת וממתינה לתשובה.
אני מרים את המזוודה מהרצפה ומניח אותה על הבר. האנשים מסתכלים עלי. הרי איזה בחור מוזר חושף את חפציו הפרטיים לעיני כולם? אני מתחיל לפזר את התכולה. שלושה בוקסרים של מותג שאני לא באמת מכיר, בושם חצי גמור בריח גברי במיוחד, מחברת עמוסה במתכונים עתידיים שעוד לא ניסיתי ועוד כמה חולצות שכבר חייבות כביסה.
״זהו?״ ג׳ניפר שואלת ומבטה נראה מאוכזב.
״זה רק נראה קצת, למען האמת המזוודה שלי מאוד כבדה.״ אני מסביר ומתיישב חזרה מולה.
״אני מבינה. אתה מסוג האנשים ששומרים מקום במזוודה לכל הקניות שהם יעשו.״ ג׳ניפר אומרת ונראית מרוצה.
״בכלל לא.״ אני משיב באדישות.
״אז למה אתה אומר שהמזוודה שלך כבדה?״ היא שואלת מבולבלת, אולי אפילו מתחרטת על שאלתה.
״במזוודה הזאת יש הרבה יותר מחפצים. אני אורז בה מחשבות וזיכרונות ישנים וגם את הרגעים היפים ביותר בחיי אני שומר בתוכה, אלה שאנו משחזרים לפני שנרדמים. אבל, במזוודה שלי אני גם מחביא את מה שאני מרגיש ואני אגלה לך סוד ג׳ניפר, זה מה שעושה את המזוודה שלי כבדה.״ אני מסביר בחיוך ונושם נשימה קצרה. ג׳ניפר נראית אבודה, זאת לא הכתבה שהיא חיפשה. היא מסיימת את השיחה בעדינות וחוזרת לחברותיה בשולחן.
אני מזמין עוד כוס ויסקי כפול ובלגימה אחת מבין - הבחורה משדה התעופה שהציעה לסחוב את המזוודה שלי אמיצה, כי היא הצליחה בקלות לראות את מה שאני מסתיר. המזוודה שלי כל כך כבדה כי אני מחביא את עצמי, בתוכה.

אריזה
מאת: ירדן בר איתן
חבר טוב סיפר לי פעם שלכל מערכת יחסים הוא מביא איתו מזוודה. כזאת שמלאה בטעויות וחרטות, בלילות פרועים ועשרות התאהבויות קודמות. אך אז, כשהקשר נגמר הוא משאיר את המזוודה שלו שם, אצלה בדירה.
התעצבנתי ואמרתי לו שהוא אגואגיסט, שזה לא יפה להשאיר מזכרת כל כך כבדה. דניאל צחק והסביר: ״לפחות כך מישהו יעזור לי לסחוב אותה.״ חייכתי בהבנה והצעתי, ״אז למה שלא תפרוק במהלך הזוגיות את תכולת המזוודה?״
דניאל חשב לדקה ארוכה. ״עזבי אותך שטויות, זה אומר שאצטרך לראות מה השנים ארזו בתוכה.״

מזוודיטוריום
מאת: זד קאטסווי
״לא נכון…דגים כן יכולים להבקיע גול.״ מלמל דין מתוך שינה. דין פקח את עיניו לאט לאט, הוא התעורר בצד הרגליים כשפניו דבוקות לכרית שהייתה מלאה בריר. דין התיק את ראשו מהכרית וניגב את לחיו הימנית בחולצתו. הוא הסתכל על חדרו שהיה מלא פחיות מכבי ובקבוקי זכוכית של קורונה. דין הרגיש שרגליו חנוקות ודביקות. מצד ימינו ישנה בחורה, ומהצד השמאלי שלו הייתה בחורה אחרת והבגדים שלהם היו זרוקים ברחבי והחדר.
פאק, הראש שלי מתפוצץ. דין הרים את השמיכה, הסתכל על גופן העירום של שתי הבנות שנטרקו על מיטתו כיסה אותן שוב, והזדחל החוצה מהמיטה כמו חילזון שיוצא מהקונכייה שלו. דין דידה אל מחוץ לחדר החשוך אל מסדרון הבית שהיה מואר מהשמש המחייכת של הבוקר. מסונוור, דין יצא לכיוון המטבח ונתקע בליאו ששכב לישון במסדרון, "זוז!" מלמל ליאו, "אין לי בטטות במזוודה!"
יבש, מסונוור ומותש דילג דין בשארית כוחותיו מעל ליאו והצליח לצאת אל הסלון. למה יש תחתונים, גופיות וחזייה על המאוורר? דין נעצר בוהה במאוורר. הספות הפוכות, הרצפה מטונפת משאריות חטיפים ונחשי גומי, פחיות בירה מעוכות ובקבוקי וודקה וטקילה ריקים היו מפוזרים בכל רחבי הבית. דין גירד במצחו "טוב, זה צרות לדין העתידי," והלך למטבח להכין קפה. דין הרתיח מים, הוציא סיגריה מאחת הקופסאות שהיו מקומטות על דלפק המטבח, תבל את קצה המאלבורו באבקה לבנה שנשארה מאתמול בלילה והתיישב בספת הסלון.
"סטו, היה ערב קשוח אתמול אה?" דין פנה לבאנג שלו שהיה מונח על השולחן.
"אני שרוף!" ענה לו סטו.
"איזה שרוף? אתה כוכב," חייך אליו דין בזמן שהכין שורת קיי.
דין ישב על הספה דקות ארוכות ספג את השקט בזמן ששאר האנשים ישנו שינה עמוקה.
שלוש נקישות נשמעו בדלת הפתיעו והעירו את דין מהדממה. דין קם מהספה והתקדם לכיוון דלת הכניסה, "משטרה, לפתוח בבקשה!" שמע מעבר צידה השני של הדלת. משטרה? חשב לעצמו דין וליבו פעם במהירות. הוא ניגש אל הדלת כשביד אחת החזיק את הסיגריה ובשנייה פתח את הדלת.
"שלום," בירך דין את השוטרים משפשף את עיניו.
"שלום, שמי ארתור בנקס, קצין משטרה ואנחנו מחפשים את דין ברק, הוא כאן?"
"מדבר." ענה דין.
"האם איבדת מזוודת טרולי קבינה ארבע גלגלים בצבע תכלת לפני שבוע?"
"מצאתם את קייסי?!" שאל דין בהתרגשות.
"אנחנו צריכים שתבוא איתנו לתחנת המשטרה."
"למה, מה קרה?"
"נסביר לך בתחנה."
דין לקח שאיפה מהסיגריה שלו, "תנו לי כמה דקות."
דין התיישב בחדר החקירות עם השוטרים.
"לפני יומיים קיבלנו דיווח משדה התעופה שנמצאה מזוודה ללא בעלים ועשויה להיות חפץ חשוד, כשהגענו מצאנו את טרולי קבינה תכלת ארבע גלגלים..."
"קייסי," קטע דין את ארתור "קוראים לה קייסי."
"מצאנו את קייסי,חבוטה וחבולה. אחרי שווידאנו שלא מוטמנת בה פצצה, שאלנו אותה מה קרה והיא סירבה לדבר."
"קלאסי קייסי." צחק דין.
"עשינו לה תחקיר שגרתי ואז הכנסנו אותה למזוודטוריום, שם גילינו שאתה הבעלים שלה." אמר באסטר שותפו של ארתור.
"קייסי סירבה לספר לנו מה קרה לה, ואמרה לנו שהיא מוכנה לדבר רק איתך," ארתור הסתכל על דין במבט חודר, "ויש לנו חדשות טובות וחדשות רעות." הוסיף.
"החדשות הטובות הן שקייסי בסדר מעבר לכמה חבלות קלות בגלגלים, וכמה קריעות קלות בריצ'רץ'."
"לא! לא הריצ'רץ'!" נאנק דין, "היה לה ריצרץ' מושלם. הוא אף פעם לא נתקע, וזרם חלק! תגיד לי שזה לא נכון והריצ'רץ' תקין!"
"הריצ'רץ' הלך!" התפרץ באסטר וחבט באגרופו על השולחן.
"אז מה החדשות הרעות?!" זעק דין.
"החדשות הרעות," ארתור הדליק סיגריה והציע אחת לדין שידו רעדה, "החדשות הרעות הן שמצאנו בתוכה שני קילו קוקאין וחצי מיליון דולר."
"מה?!" צעק דין.
"בדרך כלל עם מזוודות סוררות אנחנו לא משחקים, אם הן מבריחות סמים או כסף אנחנו ישר זורקים אותן למחסן, אבל עם קייסי... מקרה כזה עוד לא קרה לנו."
"אני רוצה לראות אותה עכשיו!" דרש דין.
ארתור ובאסטר ליוו את דין אל עבר חדר החקירות, שם חיכתה לו קייסי על הכיסא.
דין סגר את הדלת מאחוריו ורץ לחבק את קייסי.
"התגעגעתי אלייך כל כך!" בכה דין.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?!" בכתה קייסי.
"אני כל כך מצטער!"
"גם אני!"
דין מישש את קייסי לבדוק פגמים, "את בסדר, נפצעת?"
"כמה שריטות וריצ'רץ' פגום, אבל אני בסדר חוץ מזה."
"מה קרה?"
"אחרי הטיסה לקרואטיה, במחלקת חלוקת מזוודות, הגיעה בחורה שחומת עור ושיער ברונטי מהמם, והיא גנבה אותי! אז צעקתי וצעקתי אבל אף אחד לא שמע," קייסי עצרה לרגע, "ואז הכל התחיל. אחרי שיצאנו משדה התעופה, הגיעו חבורת גברים לאסוף את הברונטית, והם זרקו אותי לתא המטען של מכונית שחורה. אחרי שנסענו שעות נעצרנו ולפתע הגברים פתחו את תא המטען. הם השליכו את הדברים שלך באמצע הדרך והתחילו למלא אותי בשטרות ואבקה לבנה.
הגברים נכנסו לאוטו והמשכנו לנסוע לעוד כמה שעות. בסוף עצרנו והחליפו אותי עם כמה אנשים ממוצא אסיאתיאו קוראני אני חושבת, והבחור שאסף אותי הושיב אותי על ידו ומשם הדברים מעורפלים. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שמצאתי את עצמי בשדה התעופה עם רובוט סביבי ומשטרה שחושדת בי. את השאר אתה כבר יודע.״ קייסי סיפרה נסערת.
"בואי נחזור הביתה, עברו עלייך ימים קשים."
"והם הרסו לי את הריצ'רץ'!" בכתה קייסי "היה לי ריצרץ' מושלם."
"נלך לתקן לך את הריצ'רץ׳.״ אמר דין והשניים יצאו מתחנת המשטרה משאירים מאחור את תכולתה של קייסי לשוטרים.
"השארתי לך הפתעה בכיס הפנימי שלי," קייסי הסתכלה על דין.
"הא? מה זה?"
"מזכרות לבנות מהטיול."
"אין כמוך בעולם קייסי, עם ריצ'רץ' מושלם או לא את מושלמת בשבילי."

תנסו את זה בבית
מאת: דניאל ניב
קוראים יקרים, כמו שאתם כבר יודעים, כל חודש אני כותב סיפור קצר בנושא מסוים למגזין הספרותי שאתם קוראים בו ברגע זה. הפעם אני אעשה משהו קצת שונה- אני אפנה ישירות אליכם ואתוודה. הפעם לא היה לי אבסולוטלי אף רעיון. ואני בכלל לא מאשים את הדייט הראשון, שכמובן התרחש יום לפני הדד ליין של המגזין, שהעסיק אותי במהלך שבוע שלם. איך אמצא זמן לחשוב על מזוודות כשסוף סוף ליזי הסכימה לצאת איתי?
מי זאת ליזי, אתם שואלים? ליזי היא בחורה מהממת ששייכת לליגה אחרת. ואני בכלל לא כותב את זה כי ליזי אמרה לי שתקרא את הגיליון הזה. (היי, ליזי!)
בחזרה לסיפורנו, בואו נהיה רציניים. תכננתי דייט למופת- אני אאסוף אותה במונית מתחת לדירתה (בכל זאת, ניו יורק- מי מחזיק כאן רכב?) וביחד נסע למסעדה יוקרתית במנהטן. אחרי ארוחה חמה וכמה כוסות שמפניה, או מה שהגברת אוהבת לשתות, אקח אותה לטיול לילי בסנטרל פארק. ומשם, אחליט כבר. אני הרי בחור ספונטני כפי שראיתם.
התוכניות שלי התחרבשו לגמרי בעקבות המגזין הזה. אבל אל דאגה, חברים, הם התחרבשו לטובה. במהלך הארוחה סיפרתי לה שאני במחסום כתיבה רציני (השמטתי את החלק שבו אני חושב שזאת אשמתה המלאה, ואשמת ההודעות המפתות שהיא שולחת לי בזמן הכתיבה). אמרתי לה כך- "אני צריך לכתוב סיפור בנושא מזוודות למחר, ואין לי אף רעיון." ליזי, חוששת שאאבד את מקום העבודה שלי בגלל מזוודה, טופפה באצבעותיה על השולחן וחשבה בשקט.
רק אני לא אוהב רגעי שקט בדייטים ראשונים? ברגע של לחץ, שאלתי אותה את השאלה הראשונה שהבזיקה בראשי. "מה את מרגישה כשאת חושבת על מזוודה?"
היא הרימה את עיניה אלי ונשכה את שפתה. "מממ..." היא המהמה. "אני חושבת שאני מרגישה הקלה."
"למה הקלה?" חשבתי שהיא בטח תספר לי על כך שזה מזכיר לה יציאה לחופשה. מה כבר מתקשר יותר טוב למזוודה?
"זה קצת כבד לשיחה שלנו," היא אמרה וצחקקה במבוכה, "אבל זה מזכיר לי את היום בו אבא שלי ארז מזוודה ועזב. הייתי בת שבע. הרגשתי הקלה."
בהיתי בה, לא בטוח מה לומר בשניות הראשונות. אני לא רגיל לאנשים כל כך כנים, ככה, בלי מסיכות. דיברנו על זיכרונות ילדות, ולבסוף אמרתי לה, "זה קצת מפתיע ששאלה פשוטה על מזוודה יכולה לחשוף כל כך הרבה על חייו של אדם."
היא הבזיקה לעברי חיוך רחב. "יש לי רעיון!" היא קראה ונופפה בידה למעלה, מסמנת למלצרית לבוא.
המלצרית התייצבה כמו חיילת מול השולחן שלו, ארשת רצינות על פניה.
"אכפת לך אם נשאל אותך שאלה אישית? זה כדי לעזור לכותב המוכשר מולי בכתיבת סיפור למגזין מפורסם," ליזי אמרה בקול נמוך.
הרגשתי את פניי מאדימות. מה היא עושה?
המלצרית סיבבה את ראשה אלי וצמצמה את עיניה. אחר כך עיניה עברו לליזי, ששלחה לה חיוך שומר סוד. "אוקיי," המלצרית אמרה לבסוף, "תשאלו."
"מה את מרגישה כשאת חושבת על מזוודה?" שאלתי אותה, מרגיש מטופש.
"מזוודה..." היא אמרה, ומבטה הפך לחולמני. "אני מרגישה התרגשות. תחילתו של מסע. לקיחת סיכונים."
"איזה סיכון לקחת?" ליזי שאלה, לא עוצרת בעצמה.
"לפני ארבע שנים ארזתי מזוודה, ברחתי מהבית, ונסעתי לשדה התעופה כדי לקנות כרטיס טיסה ללוס אנג'לס במטרה להיות זמרת. היו לי שם חברים, קשרים..."
"אז הגעת ללוס אנג'לס עם מזוודה אחת וחלום להגשים?"שאלתי אותה, שומע את ההתרגשות בקולי.
המלצרית נאנחה. "לא בדיוק. הייתה לי מזוודה מעל הארון, ולא הצלחתי להירדם כל הלילה, פשוט הסתכלתי על המזוודה וכל כך הרבה רגשות התעוררו בי. ידעתי שזה עכשיו או... אולי לעולם לא. נסעתי לשדה התעופה, אבל לעולם לא עליתי על הטיסה."
ליזי ואני החלפנו מבט, לא בטוחים מה לומר. המלצרית הדביקה חיוך מנומס על פניה ואמרה שתביא לנו את החשבון.
על דף החשבון השארנו טיפ גדול עם פתק. כתבנו עליו: זה יספיק בשביל לקנות מזוודה חדשה, ולרדוף אחרי חלום ישן.
יצאנו מהמסעדה והרגשנו באקסטזה. חשבתי שזה הסוף לסיפור המזוודות שלנו, אבל לליזי היו תוכניות אחרות. היא מיד משכה אותי למוכר הפרחים על המדרכה כדי לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא חושב על מזוודה. הוא סיפר לנו על הפעם היחידה שארז מזוודה ועזב, על המסע שלו להגר לארצות הברית. קנינו ממנו פרחים והמשכנו ללכת. הבחנו בשלוש בנות שחיכו בתור למועדון ושאלנו אותן: "מה אתן מרגישות כשאתן חושבות על מזוודה?" אחת פצחה בצרור של קללות על החבר שלה לשעבר שהשאיר את כל הדברים שהיו לה בביתו בתוך מזוודה ארורה מחוץ לדלת. האחרת סיפרה על הטיול שתצא אליו בשבוע הבא, למיאמי, ולריאיון העבודה שמחכה לה שם. היא בדיוק קנתה מזוודה באותו היום. הבחורה השלישית סיפרה על מזוודה שעוברת במשפחתה מדור לדור, מזוודה כבדה ומלאה במכתבים ישנים. היא תמיד אהבה לקרוא בהם, במיוחד כשהייתה מוצאת מכתבים מהמחזרים של סבתא שלה כשזו הייתה צעירה. "פעם היו ממש ג'נטלמנים בעולם!" היא אמרה בלהט, והרווקה הטרייה לידה סיפרה לנו שוב על בחור אחד לא ג'נטלמני במיוחד.
אעצור כאן עם הדוגמאות, ורק אוסיף שזה היה לילה ארוך מאוד של התרוצצויות בליל ניו יורקי קריר. אני וליזי ההרפתקנית שלפנו כל נפש שהתגלתה בדרכנו מתוך המזוודה שלה, ובכל פעם הוכחנו מחדש- כל נפש באמת עולם ומלואו.
לבסוף, מותשים, התיישבנו על ספסל בסנטרל פארק. אמרתי לה שאני שמח שאנחנו לבד עכשיו. היא ענתה, "גם אני," וחשבתי שזאת ההזדמנות שלי. רכנתי לנשק אותה, אבל היא הניחה אצבע על שפתיי בתגובה. הסתכלתי עליה בשאלה.
חצי חיוך משועשע נתלה על שפתיה. "לא עד שתספר לי מה אתה מרגיש כשאתה חושב על מזוודה?"
וסיפרתי לה, קוראים יקרים. פתחתי את המזוודה שלי בפניה. ואני מבטיח לכם – שהנשיקה שהגיעה אחר כך הייתה שווה את זה.
ולסיום, אני וליזי החלטנו שהסיפור צריך להסתיים בשאלה אל הקוראים. אז הנה זה מגיע, בהפתעה רבה, תעשו רעש של תופים ברקע:
"ומה אתם מרגישים כשאתם חושבים על מזוודה?"
עד לפעם הבאה, דייב הריסון.

איש העולם הגדול
מאת: דניאל מדמון
הוא היה איש העולם הגדול. גדול מימדים כזה עם מעיל עור והליכה מרושלת. מי שלא הכיר אותו היה יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שהוא דמות שכדאי להישמר מפניה. אבל הוא בכלל לא היה כזה. הוא היה איש הטובלרון שלי, הסנטה קלאוס הפרטי שלי, זה שמגיע תמיד ברוח חג ומביא איתו מתנות. אמא הייתה מודיעה לי יום מראש כשהיה צפוי שיגיע, לא יותר. כנראה היא ידעה מה הציפייה עלולה לעשות ללב הקטן שלי. הייתי יושב דרוך בספה, מביט לעבר הדלת, אוחז בידי את המכתב האחרון ששלח לי. אני לא זוכר בדיוק למה, אולי רציתי להוכיח לו שאני קורא את כל המכתבים שהוא שולח לי. כשדמותו הגדולה הייתה ניצבת בדלת הייתי רץ אליו עם המכתב בידי והוא היה מרים אותי לידיים מתפלא ואומר שגדלתי כמו ברוש. אף פעם לא שם לב לעובדה שאני מחזיק את המכתב בידי. לעיתים נדירות היה מנשק אותי והשפם שלו היה מדגדג לי את הלחיים, גורם להם לעקצוץ נעים-לא נעים. הוא היה נשכב רגע על הספה ונח, משיל נעליו ומרים את רגליו על שולחן העץ בסלון, יגע מהמסע הארוך. הייתי מתיישב לצידו, מריח את ריח הברנדי והסיגריות שנדף ממנו ומחכה שיספר לי על כל ההרפתקאות המופלאות. משתדל שלא יבחין בקפיצות הבלתי רצוניות של גופי המתרגש כולו לרגע שבו יגלגל את המזוודה השחורה והישנה שלו למרכז הסלון ויפתח אותה.
זה תמיד היה כרוך בזמן. אני לא יודע בדיוק כמה זמן, יכול להיות שמדובר היה רק בכמה דקות, אבל כילד ההמתנה הרגישה לי נצחית. אמא הייתה מבקשת שקודם כל אתן לה כמה דקות לבד עם סבא. הייתי מסתתר במסדרון ומנסה לשמוע על מה הם מדברים, אך הם חששו שאני אצוטט להם לכן תמיד דיברו באנגלית. לפעמים הייתי מתייאש ונשכב על המיטה בחדר, מדקלם מונולוגים של גיבורים מסרטי פעולה ישנים עד לרגע שבו אמא הייתה נכנסת ואומרת לי בחצי חיוך שאני יכול להצטרף אליהם בסלון. סבא אז היה מתחיל לספר על היעד האחרון שלו, על דברים מופלאים ומשונים, כאלה שאפשר לקרוא עליהם רק בספרים. אחר כך היה משכיב את המזוודה פותח אותה באיטיות בלתי נסבלת ובהתרגשות כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה את תכולתה. הוא היה מוציא את המתנה שהייתה תמיד קשורה איכשהו לארץ המקור. ברגע של פליאה מוחלטת הייתי קופץ עליו ואומר לו שהוא הסבא-אבא הכי טוב בעולם.
ימים אחרי המפגש הייתי מדקלם בפני חברי שוב ושוב את הסיפורים שסיפר לי. מספר להם על ג'ירפות ארוכות לבנות צוואר ונדירות להחריד, על אנשים רעים שרוצים לתלוש לפילים את החטים שלהם בשביל חומר קשיח ויפיפה שקוראים לו שנהב. על בצורת, על שבטים וטקסים, על נשים שמסתובבות עם כל החזה שלהן בחוץ כדבר של מה בכך. כשמישהו מחברי היה אומר שאני ממציא הייתי שולח לו מבט שחור ומציג בגאווה את המתנה מסבא כהוכחה ניצחת. הסיפורים נתנו לי את כוחי. הם היו מטיילים בראשי, הייתי ניצב בדמותו של סבי, נלחם כנגד אריות, נשטף במימי הנהר הגועש, נפלט אל שוליו מרוצה ומלא אדרנלין. הייתי רועד מקור בלילות מושלגים ושותה שוקו חם בבקתות מעץ, הייתי חותך ענפים עיקשים במצ'טה חדה ומפלס דרכי במקומות שלא דרכה בהן כף רגלו של אדם. כבר לא הייתי רון בלי אבא. הייתי איש העולם הגדול - עד אותו יום קיץ.
זה היה יום אחרי שסבא הגיע לביקור. אמא הייתה בעבודה ואני להוט מסיפורים ומחום נכנסתי לשחק בחדר העבודה שלה. באותו רגע הייתי אינדיאנה ג'ונס וזו הייתה שעתי למצוא את ארון הברית. התיישבתי בשולחן העבודה. יד זדונית שלחה אותי לפתוח את המגירה העליונה שמעולם לא פתחתי קודם לכן. במגירה נחו מעטפות מיוחדות סגורות, כאלה שרק סבא יכול היה לשלוח. פתחתי את המעטפה וקראתי מכתב, ועוד מכתב, ועוד מכתב. כולם מכתבים מהעתיד. כתב היד העגול זעק לי מן הדף, ביקש שאתעמק בו. שלפתי דף מערמת המסמכים של אמא והשוותי למכתבים.

מזוודת חירום
מאת: גבי דובדבני
הוא חייב שתמיד תהיה מזוודה בארון. "מזוודת חירום", הוא קרא לה, ודאג שתהיה מוכנה ליציאה בכל רגע. לא משנה לאן. הוא צריך לדעת שהאפשרות תמיד נמצאת שם, הסביר לה פעם. כשרק הכירו, זה סיקרן אותה. בהתחלה דמיינה אותו כסוכן חשאי, דרוך ומוכן למשימה. אחרי שיצאו תקופה, זה הצחיק אותה. למה הגבר המתוק והמרובע שלה, שלא מזמין ממסעדה לפני סקירת המלצות מדוקדקת, מתעקש כל כך על דבר כזה? וכשעברו לגור יחד, זה בעיקר הפריע. המזוודה מילאה כמעט מדף שלם בארון הגדים הקטן והמשותף שלהם. בערב הראשון בדירה, היא מילאה שקית גדולה בבגדים לתרומה כדי לפנות מקום. למחרת מילאה עוד שתיים. ועדיין הארון כמעט התפקע. לצידו נערמו ארגזים שטרם נפתחו. רק המזוודה נחה בין ערימות הבגדים הדחוסות.
באותו ערב הוא היה שקוע בחיפוש המקום המושלם לתליית התמונה האהובה עליו: תמונת נוף ענקית מפסגת הר בדרום אמריקה. התמונה הזו הייתה אחת מגאוותיו הגדולות. הוא צילם אותה כשהגיע לפסגה אחרי טרק של שבוע, עם אצבעות מכחילות מקור, כמו שסיפר אינספור פעמים.
"מאמי, אולי נאפסן את המזוודה איפשהו? היא סתם תופסת מקום בארון. אין לנו מקום לבגדים.״
"אז אולי את צריכה פחות בגדים." העוקצנות הפתאומית בקולו חתכה את האוויר.
"גם בשיא מגיפה עולמית, כשאף אחד לא יוצא מהבית, אתה צריך את המזוודה הזו?" הקניטה בחיוך. כתפיו התכווצו. הוא הניח את התמונה ויצא מהחדר. כעבור כמה רגעים נשמעה חריקת המפתח ופסיעת נעליו המתרחקות. כשחזר, צעד בנחישות לכיוון הארון. היא הלכה אחריו וחיבקה אותו, מחפשת רמזים בפניו. המזוודה כבר שכבה על המיטה. עיניו היו נפוחות. ״אפשר לסדר את הארון האחרת, אם אתה רוצה," ניסתה לפייס.
"תסדרי איך שבא לך, אבל תעזבי את המזוודה שלי, בסדר?" סבלנותה פקעה.
"אתה בקושי משתמש בה. כשתצטרך פשוט תוציא אותה מהמחסן ותארוז כמו בנאדם. מה הבעיה?"
"שאני לא בורגני כמוך. החפצים לא מגדירים אותי. אני יכול להיות בבית בכל מקום, לצאת למסעות, לזרום..." היא צחקה. "מאמי, זוכר שסירבת אתמול לתלות תמונה בסלון שלא התאימה לצבע של הספה?"
החיבוק שלה סגר עליו פתאום, חנק אותו. הוא התנער מכלא זרועותיה. שאגת תסכול בקעה מתוכו. אגרוף ניטח בקיר ויצר מכתש גבס קטן. "אהוב, מה קורה? דבר איתי." הוא נרתע. באיטיות מבולבלת כרע והרים את התמונה שהושלכה בפינת החדר. "אני רוצה לחזור לטייל. לא רוצה לחיות ככה, עם עבודה שאני שונא ושגרה שוחקת...״ היא גלגלה את עיניה.
"זה באמת העניין? או שאתה סתם מקבל רגליים קרות על לגור איתי?"
פתאום, עיניו בהקו קצת אחרת. משהו בקופצניות, בביטחון הבלתי חדיר הזה שלו, התערער.
"אני לא יודע. גם וגם?"