Screen%252520Shot%2525202020-10-21%252520at%25252012_edited_edited.jpg
 

פורץ מנעולים 

ירדן בר איתן 

״תפתח את המנעול!״ ריצ׳רד צועק לחוץ.

״הוא לא נפתח! תביא את הכלים מהתיק!״ אני מבקש ומביט סביבי.

״זה לא הקוד? אבל אמרת שזה הקוד!״ ריצ׳רד צועק וידיו מתכווצות לאגרוף.

״תירגע ריצ׳רד,״ אני משיב אבל מרגיש את נשימותיו בעורפי.

״תן לי רגע לחשוב,״ אני מוסיף, מנסה להיזכר בספרות שהיו כתובות בפנקסו של מנהל הבנק.

״זה הכסף שלי, תחשוב מהר יותר!״ ריצ׳רד מדגיש עצבני ומסתובב סביבי.

הוא מתרחק כמה צעדים בודדים מהכספת ואז בועט בתיק עם הכלים.


 הלילה הכל מרגיש מואר, למרות שאורות הבנק כבויים. השקט חודר לעצמותיי, זה מוזר להיות בבנק ההומה בניו יורק ולא לשמוע רעשים. לא אנשים שמתחננים למשכנתאות, לא פקידות מתוסכלות מטלפונים מצלצלים ולא קיטורים של המנהלים. יש משהו בשקט הזה, שמרגיש לא נכון.

אולי כי בשקט אני שומע את עצמי ושוב היא עולה לראשי. לא משנה, זאת המשימה האחרונה שלי. ריצ׳רד הבטיח לי שאחריה אצא לחופשי. אבל מה זה חופש בכלל? כבר שנים שתפקידי היחיד הוא לפרוץ מנעולים.

1-6-4-8, אני נזכר פתאום. ידיי רועדות ונשימותיו של ריצ׳רד כבדות. הוא שולף את האקדח ומצמיד לראשי, ״אני מקווה בשבילך.״ הוא אומר ואני מסובב את המנעול ומציב את המספרים.

המנעול נפתח ומולנו מאות אלפי דולרים נחים בתוך כספת ישנה. ריצ׳רד מאושר, בחיים לא ראיתי אותו רוקד ככה ושר. ״בוא נעמיס״ אני אומר ברצינות, לא מתלהב או משתוקק לקחת ערימת שטרות מלוכלכים. את הכסף שלי אני מקבל אחרי העבודה, זה ההסכם שלנו כבר שנים.

ריצ׳רד דוחף את השטרות לתיקים, ״הפעם אני אקנה מטוס פרטי, מגיע לי!״ הוא משוויץ.

״תעמיס, נו.״ אני צועק מתוסכל ומבטו של ריצ׳רד הופך מפחיד.

הבל הפה שלו מריח מוויסקי כשהוא מתקרב אלי בדממה, מוציא את אקדחו ומצמיד שוב לראשי. 

זה לא מזיז לי, אני עובד עם ריצ׳רד מאז ילדותי, אני מכיר את הטריקים שלו והוא מעולם לא ירה באף אחד. ״אם תהרוג אותי, הדם שלי ילכלך את הכסף שלך.״ אני אומר בחיוך וריצ׳רד שותק.

גומה קטנה עולה על הלחי שלו והוא מגחך, ״כמה שאתה דפוק!״ הוא אומר ומחבק אותי.

״אנחנו עשירים!״ הוא צועק וזורק את הכסף באוויר.


דלת הבנק הראשית נפתחה. בום! רעש טריקתה נשמע בחוזקה. אנו מביטים סביב מבוהלים.

 דממה. הצליל חלף. ריצ׳רד מסמן לי לשמור על שקט ואז מסמן לי להרים את התיקים.

אנו מתחילים ללכת בזהירות לכיוון היציאה כשבבת אחת האזעקה משתוללת ברחבי הבנק.

״פאק!״ אני צועק.

״שיט, שיט, שיט!״ ריצ׳רד צורח ומתחיל לרוץ.

״הכסף! תביא לי את הכסף!״ הוא נובח ומושך את התיקים מידי.

״תעצרו! תעצרו מיד!״ המאבטח צועק בריצה אחרינו.


 אני רץ כמו שבחיים לא רצתי. כל טיפת זיעה מורגשת בגופי, פעימות הלב שלי מתגברות והרגליים שלי כבר לא חושבות, הן פועלות לבד. האדרנלין גועש, אני לא רואה דבר, רק מדמיין את החופש מעבר לדלת. אני ממשיך לרוץ ואז מחלחלת בי המחשבה, ״אולי תפסיק לברוח כבר?״

 אני מאט לשנייה וריצ׳רד שהיה כמה צעדים מאחורי תופס בכתפי.

״זה או אני או אתה!״ הוא אומר ודוחף אותי על הרצפה. אני משתטח בתבוסה וריצ׳רד נמלט עם הכסף. אני נושם, זאת הנשימה הראשונה שלקחתי מזה שנים. כנוע ואבוד אני מרים את ידי וברקע האזיקים אורות הבנק נדלקים.  


״אני לא מבין אותך ריי, אתה בן 24, יש לך את כל החיים לפניך. למה אתה לא אומר לנו מי הבוס שלך? ואיך ידעת את הקוד לכספת?״ הבלש שואל וכל שאני מסתכל עליו זה על כפות ידי שמתכווצות לאגרוף. אני שותק ונזכר במבטו הזחוח של ריצ׳רד. בגללו אני כאן.

אז למה אני לא מסוגל להסגיר אותו?

״ריי, אתה ילד. תציל את עצמך,״ הבלש מנסה לדבר אל רגשותיי, הוא מגיש לי כוס מים ואני שותק. הבלש נאנח. הוא מתקרב למפתן הדלת מיואש ומביט בי.

״תחשוב על זה ריי, אולי יום אחד תרצה להקים בית ומשפחה. כל החיים לפניך ילד, אתה באמת רוצה לוותר על העתיד שלך בשבילו?״ עיניו של הבלש כהות, סימני עייפות נראים על פניו המקומטות ועם זאת מבטו חם. מזמן לא פגשתי מבט כזה, מאז... מחשבותיי נודדות לזיכרון ישן.


היא הופכת את המגירות בכעס וכוסות הוויסקי נחות על מפת השולחן הלבנה.

״המפתח לא שם״ אני אומר ומתלבש במהירות. היא מתעצבנת, נחושה בדעתה וממשיכה בחיפושים. ״איפה השארתי את המפתח שלך?״ היא שואלת את המגירות ואת עצמה.

אני נעמד ומתקרב אליה, ״תוותרי.״

היא נראית מופתעת. ״אז איך תיכנס לדירה? אני לא מתכוונת להשאיר את הדלת לא נעולה,״

 אני יודע שאני הולך לאכזב אותה ומצלם בראשי תמונה אחרונה. אני מוציא את המפתח מכיס המעיל ומניח על השולחן. ״זה היה אצלך כל הזמן?״ היא שואלת כעוסה.

״ריצ׳רד צריך אותי.״ אני אומר בתגובה והיא מחזיקה את המפתח בידה.

״קח.״ היא מושיטה לי אותו חזרה.

״אני לא אחזור הלילה,״ אני מסביר לאט.

״ואיך תיכנס מחר?״ היא לוחצת, מבינה שאני נועל את השיחה. 

״אני באה איתך,״ היא מוסיפה, אוחזת במעיל שלה. היא סוגרת את הרוכסן ואני עוצר אותה.

״אין לי מה להציע לך.״ אני מתקדם אל הדלת.

״ריי!״ היא פולטת צעקה. עיניה מתמלאות בדמעות.

אני טורק את הדלת והמפתח נשאר בידה.


אירוני, לא? פורץ מנעולים שחי עם מנעול שבור בתוכו. אני כבר רואה את הכותרות בעיתון:

״פורץ המנעולים שהצליח לחמוק שנים מהמשטרה נתפס לאחר שפרץ לסיטי בנק בניו יורק. ובאשר למנעולו הפרטי, הכל חלוד ומתכתי מאז שהשאיר אצלה את המפתח היחידי.״


״מה אתה אומר, ריי? העתיד שלו או שלך?״ הבלש שואל ואדי הקפה עולים לתקרה בעיגולים חמקמקים. אני מדליק סיגריה ומביט בו, ״תוותר אדוני הבלש, פורץ מנעולים טוב יודע להתקין קודן, גם למילים.״

 
mert-kahveci-dZL4zYXYzfU-unsplash_edited.jpg
 

התנצלות 

גבי דובדבני 

גן נעול 
בסיסמה, טביעת אצבע על דלת, 
בקורי עכביש, בשעון מתקתק. 
אוסף חידות, התבגרות מקוונת,  
דף התשובות בין שק אגרוף למפרט.  


גן נעול, מעבדת צלילים חדשנית, 
מסמפל פילוסופיה, פחדים, חלומות. 
מסכים מרצדים אוהבים טוב ממני -  
הם לא מטיפים, אין מהם אכזבות.  


גן נעול, כך קבעת. ואולי היה שביל? 
השער החליד, היד לא הושטה. 
הציר ששומן כבר פתח את הדלת 
מזמן. רק למי שניסה.  


והגן לא ביקש ממך כלום מעולם, 
גדל לבדו, בעזרת אחרים. 
יד אחרת גדלה מתוך סבך ותשקהו- 
אם לא את יש לי מי לי, אל תדאגי.  


ואולי יום יבוא, והדם לא יזוב. 
שער חלוד ייפתח כדי חריץ. 
אחות ללא יד תפסע שם בשקט 
ובחור המנעול תנסה להציץ. 

 
%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98%20%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C%20%D7%A0%D7%99%D7%91%20_edited.jpg
 

איך שוברים אהבה

דניאל ניב 

עוד לפני שנהג המונית מספיק להעביר את ידית ההילוכים למצב חנייה, קאמיל ופלורנס קופצות החוצה ומתחילות לרוץ.

"היי!" נהג המונית צועק ומוציא את ראשו מהחלון.

"שיט," פולטת קאמיל ונעצרת במקומה. היא דוחפת את ידה הרועדת אל תיק היד שלה ומפשפשת בו אחר ארנקה.

פלורנס מאטה את ריצתה. "מהר, קאמי! מהר!"

"הנה," אומרת קאמיל בקול ומוציאה שטר של עשרים יורו מארנקה. היא משליכה אותו על פרצופו הכועס של נהג המונית ורצה בחזרה אל פלורנס. "שמור את העודף," היא צועקת מעבר לכתפה. 

קאמיל ופלורנס רצות אל גשר מנעולי האהבה הכי מהר שהן מסוגלות. מבחינתן, כל שנייה יכולה להיות הבדל בין חיים למוות. ברגע שכפות רגליהן נוחתות על רצפת העץ של הגשר הן מתחילות לצעוק, "ג'ני! אל תקפצי! ג'ני!"

הן רואות דמות עומדת במרכזו של הגשר. "אני חושבת שזאת היא," אומרת פלורנס לקאמיל ותופסת במרפק ידה. "חכי, בבקשה!" צועקת פלורנס לג'ני, והן ממשיכות בריצתן עד שהן עוצרות מולה.

"מה אתן עושות פה?" שואלת ג'ני, הבעה המומה על פניה. שיערה הג'ינג'י משוך מעלה בגולגול מבולגן שנוטה הצידה. עייניה אדומות מבכי, וסימני מסקרה מרוחים מעטרים את לחייה.

״אמרת שאת על הגשר, חשבנו ש..." אומרת קאמיל באיטיות. "אמרת שתגרמי לניקולאס להתחרט על מה שעשה לך."

"אה כן," מגיבה ג'ני ומרימה בקבוק יין שמונח ליד רגלה. היא לוגמת ממנו ארוכות, ולאחר מכן דוחפת את חצי הבקבוק הריק אל זרועותיה של קאמיל. היא מתכופפת שוב והפעם מרימה פטיש מהרצפה. "אגרום לו להתחרט ועוד איך."

קאמיל ופלורנס מחליפות מבט ארוך אחת עם השנייה.

"סתם שאלה, למה... למה יש לך פטיש ביד?" שואלת פלורנס.

ג'ני מצביעה על מנעול, צבעו נדמה כמו משהו שהיה יכול להיקרא בעבר אדום. על אף שהיה שחוק ממהלומות, שריטות, ושפשופים ניתן עדיין היה לזהות את ראשי התיבות החרוטים על גביו:

ג' & נ לנצח.

פלורנס משחררת קללה עסיסית. "את בטח צוחקת עליי."

הלסת של קאמיל שומטת מטה, אין מילים בפיה.

"ניקולאס לקח אותי לכאן בשנה הראשונה שלנו," ג'ני מיבבת. "הוא אמר שכך ננעל את אהבתינו."

זעקתה של ג'ני מפלחת את האוויר בעודה מנחיתה בכל כוחה את הפטיש על המנעול. חברותיה של ג'ני קופצות אחורה ומחזיקות ידיים.

"בוגד מלוכלך!" ג'ני מקללת את המנעול וממשיכה לפגוע בו עם הפטיש ללא הפסקה. צעקותיה גוברות על קול הברזלים שמוטחים אחד בשני בעוצמה. "שש שנים, שש פאקינג שנים!"

קאמיל ופלורנס בוהות בג'ני בעיניים פעורות, אובדות עצות.

"אני שונאת," אומרת ג'ני ומתחילה להתייפח. "אותך." היא מכה פעם נוספת במנעול, כמעט באפיסת כוחות, ונופלת על ברכיה. דמעות חדשות מהולות במסקרה זולגות על לחייה.

קאמיל מתכופפת אל ג'ני ומניחה יד על כתפה. "הטיפש הזה לא שווה את הדמעות שלך..."

"אני הטיפשה. איך לא ידעתי? איך הוא עשה לי את זה?" 

פלורנס מביטה בהן ונושכת את שפתה. לאחר כמה רגעים, היא נושמת עמוק ולוקחת את הפטיש מידה של ג'ני. היא נעמדת מול המנעול וצועקת, "תמיד חשבתי שאתה סנוב!" ומיד דופקת את הפטיש במנעול האדום שמסרב להיפתח. עיניה של ג'ני מזנקות למה שפלורנס עושה.

לאחר כמה דפיקות, פלורנס מסובבת את ראשה לקאמיל ומחווה לה שתיקח את הפטיש. קאמיל לוגמת מהיין ומעבירה אותו לפלורנס. היא לוקחת ממנה את הפטיש ומניחה אותו מעל המנעול. היא מרימה אותו מעלה וצועקת, "לך תזדיין, מניאק אחד!" ובזעקה ארוכה, מטיחה בחוזקה את הפטיש במנעול שוב ושוב. עיניה של ג'ני נפערות בפליאה, מופתעת שחברתה העדינה הרגע קיללה מישהו.

קאמיל ופלורנס מושיטות לג'ני יד. "תראי לו למה את מסוגלת," אומרת פלורנס. "קדימה, תשברי את האהבה שנעלתם." 


ג'ני אוחזת בידיהן וקמה על רגליה. היא מנגבת בשרוולה את הדמעות מפניה ומבקשת את הפטיש. כשהוא בידיה, היא עומדת ברגליים פרושות מול המנעול ומצמצמת אליו את עיניה. "אההה!" היא צורחת בכל קולה ומכה את המנעול. כך, בשעות הקטנות של הלילה, הן מטיחות במנעול את הפטיש ואת כל הקללות שבאוצר המילים שלהן עד שבקבוק היין מתרוקן לגמרי.

"עוד קצת! עוד קצת וזה נשבר," קאמיל מעודדת את פלורנס.

פלורנס בוחנת את המנעול. צבעו האדום כבר השתפשף לחלוטין מסביב למילים החרוטות עליו. היא מנסה לפתוח אותו אבל הוא עדיין מסרב להתנתק. היא מעבירה לג'ני את הפטיש ואומרת לה, "תעשי את זה את."

ג'ני דופקת את הפטיש במנעול בחוזקה.

"עוד מכה אחת," קאמיל קוראת בהתרגשות.

עוד מכה אחת, ג'ני חושבת. היא מדמיינת את ניקולאס בעייני רוחה, ומבטיחה לשבור את ליבו למיליון חתיכות בדיוק כמו ששבר את כל ההבטחות שנתן לה.

כשהפטיש מונף באוויר שמעל ראשה, קול גברי קורא מאחוריהן, "היי, היי! תפסיקו עם זה."

הן קופצות במקומן ועיניהן מתרחבות כאשר הן מבחינות בפקח מבוגר רץ לעברן, כרסו מתנדנדת מלפניו. ג'ני, באינסטינקט מוחלט, זורקת את הפטיש מאחוריה. לאחר כמה שניות של דממה, הן שומעות את המים מתחת לגשר מתנפצים תחת משקלו.

"מה אתן חושבות שאתן עושות?" אומר הפקח, עדיין מתקרב אליהן.

"רוצו," צועקת פלורנס ומושכת בידיהן של ג'ני וקאמיל. שלושתן בורחות מהגשר, משאירות את קריאות הפקח מאחוריהן. הן רצות עד לרחוב הבא, ומדי פעם מתנגשות אחת בשנייה.

לבסוף, הן עוצרות בפארק ומסתכלות אחורה, מוודאות שהשטח נקי. מתנשפות, הן נופלות על הדשא ומתגלגלות מצחוק. "אלוהים, אני כל כך שיכורה," פלורנס אומרת ומחזיקה את ראשה בין כפות ידיה.

קאמיל מסכימה איתה ומוסיפה, "אני לא יכולה להזיז את הרגליים שלי."

שתיהן מביטות בג'ני ומחכות לתגובה ממנה, אבל ג'ני רק בוהה בשמיים בדממה. ברגע שהאדרנלין חולף לו ואיתו גם התקף הצחוק הבלתי נשלט, תחושת אכזבה מרה תופסת את מקומם. 

"הייתי כל כך קרובה. עכשיו המנעול לנצח יישאר כך. נעול ופגום," לוחשת ג'ני לבסוף. "כמו הלב שלי."

קאמיל ופלורנס מתקרבות לג'ני, כל אחת מצידה שלה, ומצמידות את ראשן אל כתפיה.

"הלב שלך לא יישאר נעול לנצח. הוא יחלים, את תראי," לוחשת לה פלורנס בחזרה.

עייניה של ג'ני מתמלאות בדמעות. "חשבתי שהוא אוהב אותי."

"אנחנו אוהבות אותך," קאמיל אומרת ומנגבת בשרוולה את הדמעה שזולגת במורד לחייה של ג'ני.

הפקח עוצר בקצה הגשר ומביט בשלוש הבחורות המטורללות רצות הרחק ממנו, מעירות רחוב שלם בצרחות שלהן. הוא מחליט לא לרדוף אחריהן, וחוזר אחורה לאסוף את בקבוק היין. הוא מתקרב ומבחין שמעל הבקבוק יש מנעול חבוט ומשופשף. הוא מניד בראשו ונאנח. למה דברים כאלו תמיד קורים במשמרת שלו?

הפקח שולח את כף ידו אל המנעול, וברגע שאצבעותיו נוגעות בו- המנעול נפתח ונופל לרגליו.

 
%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98%20%D7%96%D7%93%20%3F_edited.jpg
 

נעול מטרה 

זד קאטסווי

״מייל חדש מאת אקסניה.״ פתחתי את המייל, וקראתי את המסר. ירדתי במדרגות הבניין. ריח הסיגריות המוכר והטוב. ירדתי במורד רחובות סיציליה, אנשים שתויים מתהלכים ברחוב. לא פלא, זה ערב חג המולד והאנשים עליזים. פנייה חדה לסמטה חשוכה ועל הקיר קופסת חשמל דבוקה. הקופסה נעולה כמו בהוראות המייל. מאחורי היו שלושה פחי אשפה מברזל ובתחתית השמלאית היה דבוק מפתח חלוד. הוצאתי את הפתק הדחוס מהקופסה: ״הקפיטריה של בארי. 23:30.״ הסתכלתי על השעון, השעה 20:00.

נעלתי חזרה את קופסת החשמל והסתלקתי משם. חזרתי לדירה במהירות, החלפתי לבגדים שחורים ומעל ג'קט חום, נעלתי נעליים שקטות והכנתי את הציוד. אקדח מאחור ושני מחסניות, סכין בכל רגל, כובע לחורף ויצאתי. הרחוב התמלא באנשים, רעשי צחקוקים ודיבורים מכל עבר. הרמתי יד והמונית עצרה. נכנסתי מהדלת האחורית והוריתי לנהג, ״לרחוב ויטוריו אימנואלי.״ לפתע נדחפה למונית בחורה שיכורה. "היי!" צעקה. "לאן אתה??" שאלה בעליזות של אדם חסר דאגות.

"אימנואלי." עניתי בתקווה שהיא תצא מהמונית שלי. "איזה צירוף מקרים, גם אני!" מיקס של עראק ושל וודקה נדפו לה מהפה.

״חצי חצי?״ הנהג המבולבל הסתכל עלי מחכה לאישור. הנהנתי בלית ברירה.

עיניה סרקו את המתרחש בחוץ, עברו להביט בפרצופו המקומט של הנהג ולבסוף ננעלו עליי. היא הייתה בחורה נאה. שיער אדמוני גלי, לבנה כשלג, וחיוך מהפנט. התקתי את מבטי ממנה, היא מלכודת. היא המשיכה לנעוץ בי מבטים.

"ג'יין" היא פתחה.

"ארתור" עניתי.

"ארתור" היא חזרה, "מאיפה אתה?" שאלה בניסיון לפתח שיחה.


התעלמתי ממנה. "היי!" גל אלכוהול נוסף הכה. "אני מדברת אליך."

נגעלתי ממנה. היא כל הבעיות שיש לי נעולות בגוף אחד. היד שלי רעדה מהדחף לשסף לה את הגרון באותו הרגע. הסתכלתי לכיוון הנהג, מכשיר הניווט הורה שיש עוד רבע שעה לנסיעה. היא החמיצה פנים והסתובבה לכיוון החלון. "גברים... אתם תמיד משחקים אותה כל כך קשוחים, אבל אתם לא. אתם נועלים את הרגשות שלכם עמוק בפנים כי אתם פחדנים."

הנהג הרים עיניו למראה והחלפנו מבטים. יכולתי להישבע שגם הוא הרגיש שאנחנו צריכים להוריד אותה באמצע הדרך ולהמשיך בלעדיה בנסיעה שקטה. "החיים יפים אתה צריך לחייך יותר," היא פתחה בניסיון שני. גלגלתי את עיני, בטח היא ראתה את המשפט הזה דבוק לאיזו מכונית. שתקתי בתגובה, נותרו עוד עשר דקות לנסיעה. "מה הבעיה שלך?" היא התעקשה. ג׳יין התקרבה אלי והסתכלה עמוק אל תוך עיני מטווח אפס. מבטה היה עמוק והרגשתי שלמרות שיכרון החושים היא צוללת אל תוך מחשבותיי. נבהלתי. ריח הבושם המתקתק שלה התערבב עם צחנת האלכוהול שנדפה ממנה, ולרגע הרגשתי בחזרה באחת מאורות הנרקומנים ששכנתי בהם לפני שנים. נחרדתי מהתחושה והפיתוי לענות לה עמד על קצה לשוני. ״תתרחקי ממני!״ עניתי בטון מאיים.  

ג'יין השיכורה לא הנידה עפעף. היא גיחכה והביטה בי. ״אני אתפוס אותך, אתה עוד תראה...״

היא אמרה מבלבלת אותי. הסתכלתי על הנוף מהחלון וריסנתי את עצמי, היא תתפוס אותי? צחקתי, היא אפילו לא יודעת שהגבר שיושב לידה הוא רוצח שכיר. המונית עצרה, לקחתי את עצמי והסתלקתי משם. ג׳יין יצאה אחרי אבל התמזגתי עם הקהל ונעלמתי, בורח ממנה הכי רחוק שאפשר. לקפיטריה של בארי הגעתי בשעה 23:25, נעול מטרה ומוכן למשימה. הסתובבתי בין השולחנות וחיפשתי את אולגה כשראיתי בחורה עם שיער קצר ובלונדיני, חולצה מכופתרת וספר ברוסית. התיישבתי מולה. אולגה הרימה את מבטה ובחנה אותי. היא קירבה אלי את הספר והגישה לי מזוודה מתחת לשולחן.

״המטרה הבאה שלך.״ היא אמרה והצביעה עם עיניה על המעטפה שהתחבאה בין הדפים.

הוצאתי את המעטפה, מסוקרן לגלות מי יצטרף לרשימה הארוכה שלי כשפרצופה של אולגה האדים. ״לא כאן,״ היא אמרה והניחה את ידה על ידי. ״לך לשירותים.״ היא הוסיפה במבט נוקשה.

לא התווכחתי, מילאתי אחר ההוראות במדויק. הכנסתי את המעטפה לכיס הג׳קט וקמתי.

עמדתי מול המראה חצי דקה והבטתי בזיפים שהספיקו לגדול. בחור שיכור שטף את ידיו וחייך לעצמו, ״אני נראה טוב!״ הוא הודיע ויצא. לבסוף כשהייתי לגמרי לבד הוצאתי את המעטפה:


 שם: ארתור בנקס.

גיל: 34.

מיקום סיציליה – הקפיטריה של בארי.

הלם היכה בי, אני? אני המטרה הבאה? אולגה בטח התבלבלה, אבל אולגה אף פעם לא טעתה. לא הצלחתי להאמין. בבת אחת ריח של עראק מעורבב עם וודקה תפס את אפי. הסתובבתי וראיתי אותה, עומדת מולי. לבנה כשלג, שיער אדמוני גלי וחיוך אחד שפתאום הזכיר את שלי. בבת אחת היא נעלה את הסכין בתוך ליבי, ״תפסתי אותך!״ היא אמרה והנעילה הדרוכה שהקפדתי עליה כל השנים, נפרצה והתפוררה לעשרות חלקים.

 
%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C%20%D7%9E%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%9F%20%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98%20%3F_edi
 

מנעול הלב 

דניאל מדמון 

מתישהו בעבר הרחוק מאוד סבתי סיפרה לי סיפור על מנעולים. היא לא הייתה מספרת סיפורים גדולה ובכלל, תמיד הייתה ממעטת לדבר שלא לצורך. נראה היה שלמילים הייתה משמעות כבדה מנשוא עבורה, שכל שימוש מיותר בהן יכול היה לגרור אחריו השלכות הרסניות.


סבתי הייתה דמות מוזרה אבל עדינה ביותר, שיערה הלבן היה רך כמו עננים והריח שלה היה נקי ומתוק שתמיד נתן תחושה שאני נמצאת במקום הנכון, גם כאשר החיים ניסו לשכנע אותי אחרת. היא זו שגידלה אותי, שטפה אותי בגיגית בחצר האחורית של ביתה, הלבישה אותי בשמלות מבהיקות מבד קשיח וקלעה צמות לשיערי הסבוך. כל זאת מבלי לפצות פה. כשהייתי מנסה לפתח איתה שיחה על פרפר לבן שעבר, או על שיירת נמלים בשביל, הייתה מבטלת אותי בהינף יד ואומרת שחבל לבזבז מילים טובות.


לילה אחד שלא כמו שאר הלילות היא התיישבה לצד מיטתי בשרפרף העץ הקטן ואמרה לי שיש לה סיפור עבורי, שהיא מתכוונת לספר לי אותו פעם אחת בלבד ושלעולם לא תחזור עליו שנית ושברגע שתסיים עלי לנצור את הסיפור בליבי כמו בכספת ולנעול אותו. היא סיפרה שלכל אדם יש מנעול. הוא ממוקם ממש בלב שלו, והוא תמיד סגור. כל מנעול כזה מכיל מנגנון שמשתנה מאדם לאדם ואין שום מנעול שזהה למשנהו כי כל אדם הוא מיוחד וייחודי ואינו ניתן לשכפול.


לעיתים נדירות המנעול נשבר או מוסר, אך רק מעטי מעט זוכים לכך שהלב שלהם נפתח באמת. המנעול שלה סגור. סגור כך שלעולם כבר לא יפתח. היא אמרה שהחיים דאגו לכך אבל לא הרחיבה. היא רק אמרה שאני עוד קטנה, מטר וחצי של תום ושעלי להיות חזקה אבל לא קשיחה כדי שיום אחד אולי אזכה לכך שהמנעול שלי יוסר. זו גם הייתה הפעם הראשונה שאמרה שאמא ואבא כבר לא יחזרו והוסיפה שמחר בבוקר עלי לקום כשהסיפור הזה בליבי, להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני רוצה שהמנעול שלי יפתח וכדי שזה יקרה עלי להיות חזקה אך לא קשיחה.

בשעות הבוקר המוקדמות הגיעה אישה בשיער מוקפד ושמלה אדומה לקחת אותי, היא אחזה בידי ולקחה את המזוודה החומה שחיכתה על יד הדלת.

 
kian-lem-2CT_SHKLtTA-unsplash_edited.jpg
 

תיבת מנעולים 

ג׳ני אברקובסקי

אי שם בעיר ציורית וקטנה בדירה השוכנת בשדרה ארוכה, בין קירות כחולים ופנסי רחוב בודדים גרה ילדה עם תיבת מנעולים. שערה שחור כמו הלילה, פניה עגלגלות, שפתיה משורטטות ושמלתה העשויה מתחרה משובצת יהלומים. מספרים שהילדה מזכירה את הלבנה, אך רק לכמה רגעים, וזאת משום שמבטה הקר, חודר למעמקים.


כל העיר מכירה אותה בזכות המבט המפורסם, המבט המפחיד שמקפיא בכמה רגעים. חברתה היחידה הייתה המנקה. היא ורק היא, ידעה שאת הסוד האפל הילדה שמרה בתיבה. בתוך חדר קטן התיבה תמיד הייתה נעולה. מנעולים על גבי מנעולים הגנו בקפידה, חלקם כבר חלודים וחלקם כאילו נקנו אתמול לראשונה. כך הסוד נותר באפלה.


המנקה הסקרנית לא פעם ניסתה לפתוח את תיבת הסתרים, אך המנעולים עצרו בה כמו שוטר במרדף אחר גנבים. צבע המנעולים היה שונה אחד מהשני, חלקם בכל גווני האדום ובגודל לבבות ואחרים כחולים וקטנים כמו פנינים. המנקה לא הבינה איך המנעולים רק מתרבים.  


ביום מן הימים חזתה המנקה ברגע משונה, היא ראתה כיצד הילדה תולה מנעול חדש כמו שמקשטים עץ בחג המולד. המנקה החליטה לשאול ללא שום חשש מה פשר המנעולים ומה מסתתר בתיבה הגדולה. לפתע שיערה של הילדה הפך ללבן כמו הלבנה והיא זרקה בכעס את המנעול למרגלותיה. היא הסתובבה אליה והביטה בה במבט שבור וזעקה שלא נשמעה.


הילדה הורתה למנקה לשמור את המנעול לעצמה ודרשה שתעזוב מיד את הדירה.

נשמותיה הפכו כבדות והסוד צעק ונבח, מתחנן להפסקה, לרגע של אוויר מחוץ לתיבה. אז הילדה נעלה את עצמה עם הסוד בחדרה, מפחדת שהתיבה לא תצליח להכיל גם אותה.

הימים עברו והמנקה שבה לדירה. הפעם כאשר נכנסה לא חשבה שתראה כזאת הפתעה. התיבה הגדולה הייתה פתוחה לרווחה, כל המנעולים היו מנופצים על הרצפה ולידם שכבה הילדה. בוכה וצועקת ללא הפסקה, היא התחננה לעזרתה של המנקה.


הילדה ניגבה את עיניה וצבען נראה פתאום ירוק ובהיר, כאילו הילדה האמיתית נראתה לראשונה. ״אחשוף לך את סודי הארור,״ הילדה נכנעה.  ״נולדתי עם פגם נורא, נולדתי עם לב שרוט וחבול, עשוי חרסינה זולה. על מנת למנוע מעצמי כל פגיעה, הטלתי על ליבי קללה. הוצאתי את הלב מהחזה ושמתי בתיבה, אך הרגשות העזים והרצון לאהבה התעוררו וגורמים לי לכאב נורא. על מנת להדחיק את הכאב, אני מוסיפה מנעולים שיכבידו על התיבה. אבל נכשלתי מנקה יקרה, החתונה בכיכר העיר הציפה הכל בחזרה. מבפנים מכרסם אותי הרעב והכמיהה, הרעב לרגש והכמיהה לאהבה, הרצון לחייך ולנפש רגועה. הלכתי רחוק מדי וכבר נהיה מאוחר, אז אנא ממך תעזרי לי להציל את שנותר.

קחי את לבי ותנפצי אותו לחתיכות, את המנעולים תשרפי ואת האפר תשליכי בין הרחובות, רק כך אהיה חופשיה. המנקה צייתה לפקודה האחרונה של הגבירה, היא לא הייתה מסוגלת לראות ילדה כה שבורה. היא לקחה את ליבה וריסקה על הרצפה ואת המנעולים אספה וזרקה לאח. לבסוף ירדה לעיר והחלה להשליך את האפר בין הרחובות ההומים באנשים. המנקה בכתה, והרימה את עיניה לשמיים בתפילה.


״כמה חבל שוויתרת לעצמך, כמה חבל שאסרת על עצמך, כמה חבל שנתת לפחד לנצח אותך ונמנעת כל חייך מאהבה. אולי בגלגול הבא תתני ללב העשוי חרסינה זולה להתנפץ לרסיסים, כי אז אני מבטיחה - זה כבר לא יכאב נורא. תזכרי ילדה, הלב נועד לחוות ולא להינעל בתוך תיבה

 
benjamin-bortels-JcKfa0VjQL8-unsplash_edited.jpg
 

לבבות ומנעולים 

ליאל שמואל 

אני זוכרת את אותו היום הארור הזה, היום בו זרקת אותי אל מחוץ לחייך. המנעול הוחלף והמפתח בידי היה חסר תועלת. ניסיתי בכוח להיכנס חזרה, אבל נעלת אותו בחוזקה ונעלת אותי מחוץ ללב שלך. כבר לא היה לי שם מקום.


ישבנו על המיטה בחדר שהיה אז שלנו, בתוך הדירה הקטנה ששכרנו יחד והאוויר הוצף בריח הבושם שלך. הסתכלתי עליך לרגע ארוך. עיניך הירוקות שנהגו להביט בי במבט חם הפכו פתאום קרות והחיוך שתמיד חשף את הגומה היחידה שלך כבר לא הופיע. ״אני מרגיש שזה כבר לא אותו הדבר,״ אמרת לי, ״אני כבר לא מצליח להיפתח אלייך. לא מצליח להרגיש אותך.״ עצמתי את עיניי בחוזקה ונאבקתי בכל כוחותיי לא לתת לדמעות לצאת החוצה, ״אני חושב שאני כבר לא אוהב אותך.״ זרקת את הפצצה ואני התפוצצתי בתוכי.


רציתי להגיד לך שאני מרגישה בדיוק ההפך, רציתי להגיד לך שמיום ליום אני אוהבת אותך יותר. אתה היית הבעלים של הלב שלי, היחידי עם המפתח. ולמרות שאחרים ניסו, אהבתי אותך כל כך שאת המפתח הרזרבי נעלתי בתוך כספת. אך לא אמרתי כלום. שפתיי נותרו נעולות וחתומות ורק הנשמה שלי השמיעה את זעקותיה. היא נשברה, בדיוק כמו שהמפתח לליבך, שהפקדת אז בידיי, נשבר בניסיון להגיע אליך שוב. נותרתי המומה ולא ידעתי איך להגיב. ״תגידי משהו.״ התעקשת ומבטך ננעל עליי.

 לא הייתי מסוגלת להסתכל עליך. הרגשתי כלואה בתוך החדר המחניק הזה. החדר שפעם היה המקום היחיד שבו לא הרגשתי כלואה, זה שהרגשתי בו חופשיה ביחד איתך. הסתכלתי מסביב על כל הדברים הפשוטים שנתנו לי פעם הרגשה של בית. הווילונות הלבנים שדרכם חדר אור השמש בבוקר, שטיח הפרווה האפור שכיסה את הרצפה והמיטה שהייתה תמיד מלאה בכריות צבעוניות. החדר הזה כבר לא הרגיש ביתי, הוא הרגיש כמו תא לחץ שסוגר עליי מכל הכיוונים ולא נותן לי להכניס אוויר.


הרמתי את מבטי אליך, ״אתה סגור על זה?״ שאלתי, ״אולי אפשר עוד לתקן.״, אמרתי בעיניים דומעות. הסתכלת עליי עם העיניים הגדולות האלה שלך אבל מבטך היה אטום, כאילו זו לא אני שאתה מסתכל עליה. ״את לא מרגישה שכבר זמן מה שאנחנו תקועים במקום? הקשר הזה לא מתקדם. וניסינו, את יודעת שניסינו, אבל...״ המילים שלך גוועו באמצע המשפט ואתה נאנחת.

״אבל יש יותר מדי חלודה, נכון?״ אמרתי.

״מה?״ הסתכלת עליי במבט לא מבין.

״הקשר שלנו צבר יותר מדי חלודה. כמו מנעול ישן שכבר לא מצליח להיפתח, שהמפתח בתוכו נתקע.״ הסברתי את עצמי.

״כן, משהו כזה.״ ענית ואז השתתקת מיד. כנראה פחדת להגיד את הברור מאליו, שזו אני המפתח המקולקל, וזו אני שלא מצליחה לעשות אותך מאושר.


אבל אני זוכרת גם שחשבתי שאולי זה בעצם אתה. אולי הלב שלך הוא המנעול הישן הזה ובגלל זה ננעלתי מחוץ לו. אולי אצלי הכל בסדר גמור, והמפתח שלי עוד יצליח לפתוח לבבות של אחרים, לבבות חדשים. אולי אני כמו אליס בארץ הפלאות, עם המפתח הקטן בידה שחיפשה את הדלת הנכונה עבורה. גם אני אמצא את הדלת הנכונה עבורי, זה רק עניין של זמן. החלטתי להתנתק ממך ולקחת את השליטה בחזרה על החיים שלי.


אני עדיין זוכרת את היום הזה שאז הרגיש לי כל כך ארור. היום בו זרקת אותי אל מחוץ לחייך. כבר לא היה לי מקום בתוך הלב שלך. והיום, גם לך כבר אין מקום בלב שלי. במבט לאחור, ביום ההוא חיי קיבלו תפנית, כי ברגע שהלכת אתה נעלת בפניי את הדלת, אבל אני? אני כבר מזמן לא דופקת על הדלת הזאת ומנסה לחזור. אני התחלתי בחיפושים אחר דלת חדשה שמתאימה לי. מצאתי אותה, מצאתי את הדלת הנכונה בדיוק עבורי. ומהרגע שנכנסתי דרכה הבנתי שאני לא זקוקה יותר למנעולים.