פורץ מנעולים 

תיבת מנעולים 

ג׳ני אברקובסקי

אי שם בעיר ציורית וקטנה בדירה השוכנת בשדרה ארוכה, בין קירות כחולים ופנסי רחוב בודדים גרה ילדה עם תיבת מנעולים. שערה שחור כמו הלילה, פניה עגלגלות, שפתיה משורטטות ושמלתה העשויה מתחרה משובצת יהלומים. מספרים שהילדה מזכירה את הלבנה, אך רק לכמה רגעים, וזאת משום שמבטה הקר, חודר למעמקים.

כל העיר מכירה אותה בזכות המבט המפורסם, המבט המפחיד שמקפיא בכמה רגעים. חברתה היחידה הייתה המנקה. היא ורק היא, ידעה שאת הסוד האפל הילדה שמרה בתיבה. בתוך חדר קטן התיבה תמיד הייתה נעולה. מנעולים על גבי מנעולים הגנו בקפידה, חלקם כבר חלודים וחלקם כאילו נקנו אתמול לראשונה. כך הסוד נותר באפלה.

המנקה הסקרנית לא פעם ניסתה לפתוח את תיבת הסתרים, אך המנעולים עצרו בה כמו שוטר במרדף אחר גנבים. צבע המנעולים היה שונה אחד מהשני, חלקם בכל גווני האדום ובגודל לבבות ואחרים כחולים וקטנים כמו פנינים. המנקה לא הבינה איך המנעולים רק מתרבים.  

ביום מן הימים חזתה המנקה ברגע משונה, היא ראתה כיצד הילדה תולה מנעול חדש כמו שמקשטים עץ בחג המולד. המנקה החליטה לשאול ללא שום חשש מה פשר המנעולים ומה מסתתר בתיבה הגדולה. לפתע שיערה של הילדה הפך ללבן כמו הלבנה והיא זרקה בכעס את המנעול למרגלותיה. היא הסתובבה אליה והביטה בה במבט שבור וזעקה שלא נשמעה.

הילדה הורתה למנקה לשמור את המנעול לעצמה ודרשה שתעזוב מיד את הדירה.

נשמותיה הפכו כבדות והסוד צעק ונבח, מתחנן להפסקה, לרגע של אוויר מחוץ לתיבה. אז הילדה נעלה את עצמה עם הסוד בחדרה, מפחדת שהתיבה לא תצליח להכיל גם אותה.

​

הימים עברו והמנקה שבה לדירה. הפעם כאשר נכנסה לא חשבה שתראה כזאת הפתעה. התיבה הגדולה הייתה פתוחה לרווחה, כל המנעולים היו מנופצים על הרצפה ולידם שכבה הילדה. בוכה וצועקת ללא הפסקה, היא התחננה לעזרתה של המנקה.

הילדה ניגבה את עיניה וצבען נראה פתאום ירוק ובהיר, כאילו הילדה האמיתית נראתה לראשונה. ״אחשוף לך את סודי הארור,״ הילדה נכנעה.  ״נולדתי עם פגם נורא, נולדתי עם לב שרוט וחבול, עשוי חרסינה זולה. על מנת למנוע מעצמי כל פגיעה, הטלתי על ליבי קללה. הוצאתי את הלב מהחזה ושמתי בתיבה, אך הרגשות העזים והרצון לאהבה התעוררו וגורמים לי לכאב נורא. על מנת להדחיק את הכאב, אני מוסיפה מנעולים שיכבידו על התיבה. אבל נכשלתי מנקה יקרה, החתונה בכיכר העיר הציפה הכל בחזרה. מבפנים מכרסם אותי הרעב והכמיהה, הרעב לרגש והכמיהה לאהבה, הרצון לחייך ולנפש רגועה. הלכתי רחוק מדי וכבר נהיה מאוחר, אז אנא ממך תעזרי לי להציל את שנותר.

​

קחי את לבי ותנפצי אותו לחתיכות, את המנעולים תשרפי ואת האפר תשליכי בין הרחובות, רק כך אהיה חופשיה. המנקה צייתה לפקודה האחרונה של הגבירה, היא לא הייתה מסוגלת לראות ילדה כה שבורה. היא לקחה את ליבה וריסקה על הרצפה ואת המנעולים אספה וזרקה לאח. לבסוף ירדה לעיר והחלה להשליך את האפר בין הרחובות ההומים באנשים. המנקה בכתה, והרימה את עיניה לשמיים בתפילה.

״כמה חבל שוויתרת לעצמך, כמה חבל שאסרת על עצמך, כמה חבל שנתת לפחד לנצח אותך ונמנעת כל חייך מאהבה. אולי בגלגול הבא תתני ללב העשוי חרסינה זולה להתנפץ לרסיסים, כי אז אני מבטיחה - זה כבר לא יכאב נורא. תזכרי ילדה, הלב נועד לחוות ולא להינעל בתוך תיבה.״

לבבות ומנעולים 

ליאל שמואל 

אני זוכרת את אותו היום הארור הזה, היום בו זרקת אותי אל מחוץ לחייך. המנעול הוחלף והמפתח בידי היה חסר תועלת. ניסיתי בכוח להיכנס חזרה, אבל נעלת אותו בחוזקה ונעלת אותי מחוץ ללב שלך. כבר לא היה לי שם מקום.

ישבנו על המיטה בחדר שהיה אז שלנו, בתוך הדירה הקטנה ששכרנו יחד והאוויר הוצף בריח הבושם שלך. הסתכלתי עליך לרגע ארוך. עיניך הירוקות שנהגו להביט בי במבט חם הפכו פתאום קרות והחיוך שתמיד חשף את הגומה היחידה שלך כבר לא הופיע. ״אני מרגיש שזה כבר לא אותו הדבר,״ אמרת לי, ״אני כבר לא מצליח להיפתח אלייך. לא מצליח להרגיש אותך.״ עצמתי את עיניי בחוזקה ונאבקתי בכל כוחותיי לא לתת לדמעות לצאת החוצה, ״אני חושב שאני כבר לא אוהב אותך.״ זרקת את הפצצה ואני התפוצצתי בתוכי.

רציתי להגיד לך שאני מרגישה בדיוק ההפך, רציתי להגיד לך שמיום ליום אני אוהבת אותך יותר. אתה היית הבעלים של הלב שלי, היחידי עם המפתח. ולמרות שאחרים ניסו, אהבתי אותך כל כך שאת המפתח הרזרבי נעלתי בתוך כספת. אך לא אמרתי כלום. שפתיי נותרו נעולות וחתומות ורק הנשמה שלי השמיעה את זעקותיה. היא נשברה, בדיוק כמו שהמפתח לליבך, שהפקדת אז בידיי, נשבר בניסיון להגיע אליך שוב. נותרתי המומה ולא ידעתי איך להגיב. ״תגידי משהו.״ התעקשת ומבטך ננעל עליי.

 לא הייתי מסוגלת להסתכל עליך. הרגשתי כלואה בתוך החדר המחניק הזה. החדר שפעם היה המקום היחיד שבו לא הרגשתי כלואה, זה שהרגשתי בו חופשיה ביחד איתך. הסתכלתי מסביב על כל הדברים הפשוטים שנתנו לי פעם הרגשה של בית. הווילונות הלבנים שדרכם חדר אור השמש בבוקר, שטיח הפרווה האפור שכיסה את הרצפה והמיטה שהייתה תמיד מלאה בכריות צבעוניות. החדר הזה כבר לא הרגיש ביתי, הוא הרגיש כמו תא לחץ שסוגר עליי מכל הכיוונים ולא נותן לי להכניס אוויר.

הרמתי את מבטי אליך, ״אתה סגור על זה?״ שאלתי, ״אולי אפשר עוד לתקן.״, אמרתי בעיניים דומעות. הסתכלת עליי עם העיניים הגדולות האלה שלך אבל מבטך היה אטום, כאילו זו לא אני שאתה מסתכל עליה. ״את לא מרגישה שכבר זמן מה שאנחנו תקועים במקום? הקשר הזה לא מתקדם. וניסינו, את יודעת שניסינו, אבל...״ המילים שלך גוועו באמצע המשפט ואתה נאנחת.

״אבל יש יותר מדי חלודה, נכון?״ אמרתי.

״מה?״ הסתכלת עליי במבט לא מבין.

״הקשר שלנו צבר יותר מדי חלודה. כמו מנעול ישן שכבר לא מצליח להיפתח, שהמפתח בתוכו נתקע.״ הסברתי את עצמי.

״כן, משהו כזה.״ ענית ואז השתתקת מיד. כנראה פחדת להגיד את הברור מאליו, שזו אני המפתח המקולקל, וזו אני שלא מצליחה לעשות אותך מאושר.

אבל אני זוכרת גם שחשבתי שאולי זה בעצם אתה. אולי הלב שלך הוא המנעול הישן הזה ובגלל זה ננעלתי מחוץ לו. אולי אצלי הכל בסדר גמור, והמפתח שלי עוד יצליח לפתוח לבבות של אחרים, לבבות חדשים. אולי אני כמו אליס בארץ הפלאות, עם המפתח הקטן בידה שחיפשה את הדלת הנכונה עבורה. גם אני אמצא את הדלת הנכונה עבורי, זה רק עניין של זמן. החלטתי להתנתק ממך ולקחת את השליטה בחזרה על החיים שלי.

אני עדיין זוכרת את היום הזה שאז הרגיש לי כל כך ארור. היום בו זרקת אותי אל מחוץ לחייך. כבר לא היה לי מקום בתוך הלב שלך. והיום, גם לך כבר אין מקום בלב שלי. במבט לאחור, ביום ההוא חיי קיבלו תפנית, כי ברגע שהלכת אתה נעלת בפניי את הדלת, אבל אני? אני כבר מזמן לא דופקת על הדלת הזאת ומנסה לחזור. אני התחלתי בחיפושים אחר דלת חדשה שמתאימה לי. מצאתי אותה, מצאתי את הדלת הנכונה בדיוק עבורי. ומהרגע שנכנסתי דרכה הבנתי שאני לא זקוקה יותר למנעולים.