יעדים
מאת: ירדן בר איתן
מספרים שלחכות למעלית זה כמו לחכות לאהבה. או שהיא תמיד שם ממתינה לך, או שהירידה במדרגות עדיפה מאשר הציפייה. ואם תשאל אדם מאוהב כיצד הוא מרגיש, הוא בטח יספר שאחרי ריב הבטן שלו מתכווצת, כמו תחושת הירידה במעלית למינוס אחת. אבל נמאס לי להשוות אהבה לחפצים. לא בא לי לספר לכם שלהיות מעלית זה אומר להיות משמעותי לדקה: כזמן לחיצה על כפתור וכפורקן רגשי לאוזן זרה.
אני לא מתכוונת להשלות אתכם שלמעלית יש רגשות או מחשבות על הדיירים שמשתמשים בה. היא פשוט שם, כאמצעי בדרך ליעד. אבל היא בדרך, היא חלק בלתי נפרד מהמסע של האדם למקום אליו הוא שואף להיות. כך שבעולם עמוס בעליות וירידות, משאות כבדים, תקנים והגבלות נותר רק להפנים: החיים יכולים להידמות לנסיעה במעלית – לעלות ולרדת מבלי להביט לצדדים. או שאפשר לחוות את הריגושים הקטנים בין העצירות ולהגיע לאותו יעד, רק עם יותר הערכה לחוויות.
ג'ונגל הבטון
מאת: יהונתן שלום טופיק
אני נכנס לבדי אל תוך ג'ונגל הבטון שנקרא מעלית. ארבע קירות מאגפים אותי מכל כיוון, אבל אני יכול להתמודד איתם. התכוננתי ליום הזה כל כך הרבה שנים, ערכתי את כל ההכנות הדרושות, והיום אני כשיר לכל תרחיש בו אוכל להיתקל:
אם איזו אישה תרוץ כדי לתפוס את המעלית לפני שהיא נסגרת, אחזיק לה את הדלת כדי שתוכל להספיק. אם מישהו יכנס וידבר בטלפון, אגיד לו בנימוס, ״בתוך המעלית אסור לדבר.״ (ואם הוא יתווכח, אני גם אסביר לו כי ״זה פולט המון קרינה.״) אם נוסע יתלונן על כמה חנוק במעלית, אקפיד להפעיל את האוורור (כמובן שזה ידרוש את הסכמת כל הנוסעים; כמו כן אזכיר כי מי שיוצא אחרון צריך לכבות את האוורור, כי חבל על החשמל.) אם התקף קלסטרופובי ישתלט על נוסע אקראי, אני אנהג ברוגע ואתרגל איתו נשימות עמוקות. (ועל אחת כמה וכמה שכך אעשה אם התקף כזה ישתלט עליי.) ואם המעלית תתקע, אצלצל בפעמון החירום בגבורה ואמתין בסבלנות עד שהמעלית תשוב לפעולה. ואם זה לא יקרה אתקשר למספר החירום, ואמתין לצוותי החילוץ.
ואם הם לא יבואו, אחלץ את כל הנוסעים בעצמי ואציל את המצב (ואל תשאלו אותי איך, פשוט תסמכו עליי שאני יודע).
אז אל דאגה, דיירי רחוב הברוש 2 פינת התעשייה 11. היום, בהגיעי לגיל 14, לא רק שאני יכול לעלות במעלית לבד, אני גם מוכן ומזומן לכל תרחיש בג'ונגל הבטון.
עליות וירידות
מאת: ירדן בר איתן
רון יושב על הספה, רגליו מונחות על השולחן. משחק כדורגל נשמע ברקע הדירה.
שיר
אני הולכת רגע לאסוף את הלב, אל תנעל את הבית. אני כבר באה.
רון מרים את עיניו ומביט בשיר מופתע.
שיר
אולי בעצם תנעל, יש מצב שהנסיעה תהיה ארוכה.
רון
למה? איפה הלב גר?
שיר
פה קרוב. מרחק עיר אחת. אבל אתה יודע איך זה, אני צריכה לשכנע אותו לחזור.
רון
יש סופה בחוץ. מה בוער לך לקחת אותו עכשיו?
שיר
עברו שלוש שנים, הגיע הזמן.
שיר יוצאת מהדירה ומזמינה את המעלית.
רון יוצא בעקבותיה, מבטו מעורער.
רון
איך תשכנעי אותו לחזור איתך?
שיר שותקת
רון
איך אדע שתחזרי אליי?
צליל הגעתה של המעלית קוטע את מחשבותיו.
שיר נכנסת למעלית ורון חוסם את הדלת מלהיסגר.
שיר
אני אחזור.
רון
איך את כל כך בטוחה? אם הוא ישכנע אותך? אם יתעקש שתתני לו עוד צ׳אנס?
שיר
מקסימום אבלה איתו את החורף. עד הסתיו כבר אהיה בחזרה בדירה.
שיר צוחקת אך מבטו של רון מבוהל.
רון
מה יקרה בסתיו?
שיר
עד אז הלב בוודאות יישבר שוב, סתם...אל תדאג אנחנו נחזור תיכף.
רון
תגידי לי את האמת שיר, אני ברירת מחדל?
״הדלתות נסגרות״, קוראת המעלית
רון
שיר?
שיר
רון.
בהגעתה לקומת הכניסה שיר מביטה במראה. היא נותנת לדלתות המעלית להיפתח ואז להיסגר ללא יעד מוגדר.
בבת אחת שיר לוחצת על קומה 6 ועולה בחזרה לדירה.
רון עוד עומד מול דלת המעלית. פניו החיוורות מאדימות כששיר מופיעה.
שיר
אתה צודק, יש סופה בחוץ. אני אלך לאסוף אותו בחודש הבא.
״הדלתות נסגרות״ קוראת המעלית.
שיר מביטה אחורה בציפייה שכשדלתות המעלית יפתחו שוב, הוא ימצא את דרכו אליה חזרה.
הוראות השימוש במעלית
מאת: גבי דובדבני
המעלית נועדה לעלות ולרדת, לרווחת כלל התושבים. (לשמוח בשבילך, לבכות בצפירה – כנדרש).
המעלית מסוגלת לשאת משאות כבדים: מזוודות, מקרר, שברון לב.
מעליות הן אמצעי בטוח ואמין, כל עוד הן מתוחזקות כראוי ועומדות בתקנים:
חזקות, עם סיבולת; דייקניות; מטפסות גבוה, מהר.
אין לחרוג מהמשקל המקסימלי.
המעלית לא תכיל אנשים ו/או מטען מעבר למכסה המותרת.
המכסה תתגמש, כמובן, לפי דרישה. (חולי, בגידה, בדידות – כל מקרה יישקל לגופו.)
המעלית תעשה מאמץ ותתנהג בהתאם.
במקרה של הפסקת אנרגיה, אספקת החירום תופעל אוטומטית.
במקרה של עומס יתר, תידלק נורה מיוחדת ויופעל צליל אזהרה.
אל תדאג, אדוני, זה לא בכי – רק בדיקת אזעקות.
יש להתקין פתח מילוט, למקרה הצורך.
בשעת סכנה יש לפתוח, להשתחל בזהירות, להימנע מהשורש א.ה.ב.
אם התגלתה תקלה, אנא פנו לאיש מקצוע בהקדם. המעלית תידרש למלא את חובותיה, עד שתתוקן.
פריחת הדובדבן
מאת: זד קאטסווי
בבוקר אני ישנה ובלילה מטיילת. אני מחפשת אותך.
ביום אני מחייכת ובלילה בוכה. זה בגללך.
כשאני רוקדת אני שמחה, וכל ההצגה בשבילך.
אני מספרת לעצמי שאני רוצה להיות לבד
אך כשאני מתבוננת במראה אני נזכרת בך.
פעם אהבת אותי ודלת המעלית הייתה פתוחה,
ובכל זאת בחרתי במעלית השנייה—
אל עבר הבחור שעמד מעבר לפינה.
עכשיו הדלת נסגרה,
הוא לא חיכה
וגם לא אתה;
המשכת בלעדיי לקומה הבאה.
המעלית שלי יורדת
והיא לא עוצרת—
אני כבר במינוס אחת,
במורד הגיהינום ובחזרה.
חובת וידוי
מאת: דניאל ניב
״אז את מבינה, גאיה? ככה קוראים לך נכון? בכל מקרה, זאת הייתה מערכת היחסים הכי מיוחדת שלי. היינו לירי ורן, ועכשיו זה לירי ויותם," אמרתי והתחלתי לצחקק לעצמי. "תמיד עדיף לצחוק מאשר לבכות, תשמעי לי." גאיה בהתה בי כאילו היא לא מבינה עברית, ואז סימנה עם היד לברמן להביא עוד סבב של צ'ייסרים. "את יודעת מה עוד היה מיוחד? היה לנו משחק שקראנו לו 'חובת וידוי'. בכל פעם שנפרדנו במעלית, כלומר בכל פעם שרק אחד מאיתנו נכנס פנימה והאחר נשאר בחוץ, אז האדם שבתוך המעלית היה חייב להתוודות על משהו בדיוק שנייה לפני שהדלתות נסגרות בינינו. ככה בעצם סיפור האהבה שלנו התחיל, גאיה. לפני שנים היינו רק ידידים, ואז הוא אזר אומץ לומר לי מה הוא מרגיש, הוא ידע שלא משנה מה, המעלית תעלים אותו תוך רגע. כן, מאוד רומנטי. מפה לשם זה הפך להיות הקטע שלנו. הרבה דברים השיט הזה עוזר לך לגלות, כי את לא יודעת מתי זה הולך לקרות לך ופתאום את חייבת לומר את הדבר הראשון שעולה לך לראש. פעם הוא התוודה שהוא מחכה כל לילה שארדם קודם כדי שהוא יצא ממצב כפיות בלי שאדע."
הברמן הגיע עם האלכוהול, וגאיה שלחה לו חיוך מפתה. "מסתבר שהרבה גברים עושים את זה היום," אמרתי ונעצתי מבט חשדני בברמן. "אין לדעת על מי תפלי. טוב, בחזרה לסיפור. פעם אני ורן היינו באמצע ריב ענקי. עזבתי את הדירה בוכה ונכנסתי למעלית. הוא רץ אחריי אבל הדלתות כבר החלו להיסגר, והעיניים שלנו נפגשו ממרחק. 'אני לא רוצה לריב,' שמעתי את עצמי מתוודה. בקומת הקרקע עמדתי מול המעלית, רואה אותה עולה אליו קומה אחר קומה אחר קומה. דמיינתי אותו מחכה למעלית שתבוא כדי שהוא ירד אליי במהרה ונשלים. לבסוף המעלית חזרה לקומה שלי. בהיתי בציפייה כשהדלתות נפתחו – לא היה אף אחד. אני לא אשקר לך, זה כאב. הסתובבתי ללכת ואז אני רואה אותו עומד, מתנשף, בכניסה לחדר מדרגות. רצתי אל זרועותיו, והלילה ההוא היה מטורף גאיה. וואו... אם תרצי אספר לך על זה גם. בכל מקרה, חודשיים אחר כך נפרדנו באמת. פגשתי אותו היום, פעם ראשונה מאז הפרידה. הוא שמע מחברים שאני יוצאת עם יותם כבר תקופה ארוכה, יחסית... הוא רכן קרוב אל פניי ואני כל כך התגעגעתי לריח הזה שלו ולעיניים שלו ופשוט לכולו. הוא שאל אותי, 'את מאושרת איתו?' ואמרתי לו שכן. ואז נפרדנו לשלום ונכנסתי למעלית, וכשהוא הביט בי בפעם האחרונה נפלט לי מהפה ששיקרתי. הוא הושיט את ידו וחסם את הדלתות מלהיסגר. אמרתי לו שהוא עובר על החוקים, והוא צחק שזה הדבר האחרון שמעניין אותו. הוא נישק אותי בתוך המעלית, ואחר כך היה לנו לילה מטורף אפילו יותר..."
"אז מה את עושה פה, מדברת לזרה מוחלטת, אם הלילה שלך היה כל כך מטורף?" גאיה הפצירה בי והורידה שני צ'ייסרים במכה.
"אני לא יודעת אם אני ממש שיכורה או שסוף סוף דיברת," אמרתי והסתכלתי סביב. לאף אחד בבר לא היה אכפת.
גאיה הרימה את גבותיה בציפייה. נאנחתי בתגובה ואמרתי, "בסדר, בסדר. את החלק האחרון המצאתי. כן ראיתי אותו היום, ואמרתי לו שאני מאוד מאוד מאוד מאושרת, כפי שאת רואה. רק שלא הייתה מעלית בסביבה, ועכשיו אני כאן איתך." הרמתי צ'ייסר נוסף ופרצתי בצחוק.