מציצים
ירדן בר איתן
מהמרפסת של השכנה חווה הנוף משקיף על הכל: על הזוג במשחק המקדים בגרם המדרגות, על האב שמדגים לילדיו איך עושה אווירון ועל הגרושה הטרייה ששותה לבדה כוס אחר כוס. מנוף המרפסות אני זוכה לראות צרות, רגשות, מחשבות ובעיקר בני אדם ששכחו לסגור את הווילונות אל חייהם הסודיים. זה תמיד הפתיע אותי, איך בבקרים בפגישת הבוקר בדרך לרכבים, השיחה עם שכניי מסתכמת במילים – אהלן, מה העניינים? וכאשר הירח עולה, המסכות נופלות והם יושבים במרפסות שלהם מלאים בתהיות.
לעיתים מבדר ובעיקר קצת מטריד, הידיעה שמישהו בבניין ממול מכיר אותם מקרוב-רחוק. ואם כך, אולי הם בכוונה לא סגרו את התריסים והחלונות? אולי הם רוצים שיראו אותם, שיאשרו אותם למרות חוסר הסיפוק שהבעות פניהם מתריעות. שכניי בעצם מחכים שמישהו בשיחת הבוקר במעלית יעצור ויאמר – ״אתה בסדר. כך בדיוק החיים צריכים להיראות. מלאים בתסכול ועשן סיגריות, עמוסים ברגשות בוערים וציפיות וגם מתוקים בחיוכים קטנים של הבוקר המתעורר לצד כוס קפה שחור.״
מבלי לשים לב חבריי לבניין זוכים להצצה נוספת של איך חייהם היו יכולים להיות. שכניי הם רצף של שאלות שמסופרות במנגינות שונות. האב שמלמד את ילדיו את תחושת העפיפון, הוא יזם מותש שאשתו כבר לא אוהבת אותו. הזוג המתפוצץ מתשוקה בכלל לא מבין, שעוד רגע משכנתא וילדים יכנסו לתמונה, והרצון להיאבד באורגזמה יתחלף בצורך לישון. ואילו, הגרושה הטרייה. אם רק הייתם מכירים אותה. הייתם מגלים שבצעירותה הייתה דוגמנית מפורסמת ואז התאהבה, הביאה ילדים ובגיל 40 למדה שיופי אינו נצחי ובטח לא ישלם את החשבונות. אבל בואו נדבר עליה, כי לשם כך התכנסנו במרפסת של השכנה חווה. כשהיא יוצאת אל המרפסת, מילותיי נאבדות.
לבושה בבגדים מזעריים ושיער פזור, עם משקה אנרגיה ומבט קר. היא יוצאת אל מרפסתה משמיעה מוזיקה בחוזקה ומדליקה ג׳וינט. הריח מתעופף עד אלי, היא מסתובבת ומסתחררת, צוחקת ומתלהבת, מתחילה במופעה הלילי. אני מודה, כשהיא רוקדת העולם רוקד איתה, הצורה שהרוח מלטפת את גבה והחיוך העדין שעולה על שפתייה כשפתאום הגשם מגביר תאוצה – זה עושה לי את היום, לחכות ללילות מולה. אינני בטוח אם היא מחפשת תשומת לב זרה או פשוט לא מעוניינת לשמוע דעות על הופעתה. אני רק יודע שהיא מסוג הנשים שהעולם ניצח ובכל זאת הרימה את ראשה; והחליטה – החיים שלי יהיו חגיגה. מעולם לא ראיתי גבר במרפסתה, גם לא דמות שדומה לחברה, אבל פעם שמעתי את בעלה של חווה השכנה מספר שראה אותה רוקדת במועדון חשפנות מפוקפק.
אני מוריד צ׳ייסר ויסקי, מביט בה ובנשימה קצרה נשבע שהיא האחת.
״היי! את שרוקדת, אפשר להזמין אותך אלי למרפסת?״ אני צועק והיא מנמיכה את המוזיקה שלה בבת אחת. הלילה שקט וכל השכנים מסתכלים ומחכים איתי לתגובתה. בעלה של חווה צוחק, ״מה אתה עושה משוגע?״ אני מחייך לעצמי, אני חושב שאני מאוהב.
האישה מדליקה סיגריה ומביטה בי חזרה, למרות שהמרחק בין המרפסות שלנו גדול אני מרגיש שהיא במרחק נגיעה.
״לא לימדו אותך שאסור להציץ למרפסות של אחרים?״ היא עונה ומגבירה את המוזיקה. קולה נשמע עמוק, לא דמיינתי אותו ככה.
אני לא מוותר. ״תגידי כן! אני משוגע עליך!״ אני צועק בחיוך ענק.
היא מחייכת ומכבה את המוזיקה. השכנים כולם מביטים בנו ומוחאים כפיים, צועקים לה – ״תצאי אותו! הוא בחור זהב!״ אני מרגיש על גג העולם, אני בטוח שהיא תסכים אבל אז חווה אומרת, ״למה אתה אוהב אותה?״ ואני מביט בה מבולבל.
״כי היא יפה, נועזת וגם עדינה ושקטה.״ אני משיב מעט מעורער.
״ואיך אתה יודע את זה?״ חווה שואלת.
״מה זאת אומרת? אני רואה אותה כל לילה מהמרפסת.״ אני מסביר בטוח הפעם.
״דיברת איתה? אתה יודע מי היא בכלל?״ חווה שואלת ואני מעוצבן.
״לא יודע, נו חווה. אני פשוט מרגיש שאני חייב להיות איתה.״ אני מסביר וחווה צוחקת.
״אתה לא אוהב אותה, אתה פשוט מאוהב בדמות שיצרת לה בראשך. זאת הקללה של מרפסות ילד, בקלות אנו יכולים להמציא סיפורים על מיהו אדם זר. זאת לא אהבה ממבט ראשון, זאת ההמצאה שנוחה לך.״ חווה מסבירה והאישה צועקת – ״כן. אני אצא איתך.״
ואתם? התאהבתם פעם באדם שלא הכרתם מעולם?
הגבול בין שתי המרפסות
דניאל ניב
לא הצלחתי להירדם. תמיד הייתי צריכה מעט יותר ריגושים מכולם כדי להסכים ללכת לישון ולקבל את העובדה שעוד יום עבר והחופשה תכף תגיע לסיומה. אבל ההורים שלי ואחותי נרדמו כבר מזמן, מותשים מיום שלם של שחייה, סיורים, וארבעים מעלות צלזיוס. לאחר שבהיתי בשעמום בתקרה של חדר בית המלון, קמתי מהמיטה וצעדתי יחפה אל דלת הזכוכית שהובילה אל המרפסת. לא העזתי לצאת לשם, אז רק הסטתי את הווילון והצצתי החוצה. סקרתי בעיניי את בית המלון המפואר ממול שהאיר באור אדמדם את הלילה החשוך, וכל שרציתי היה להיכנס אליו פנימה. בכל פעם שעברנו ליד פתח הכניסה למלון הזה, השומרים אמרו שרק לאורחים מותר להיכנס. אחותי סיפרה לי שאנחנו הלכנו למלון שמומלץ לילדים, והמלון לידנו שייך לעולם המבוגרים בלבד. שאלתי אותה מה זה אומר, מה יש אצלם שאין אצלנו? היא ענתה שזה לא פחות מארמון פאר, שלילה אחד שם עולה הון תועפות, ושאורחיו מושבעים לשמור בסתר את מה שהם חווים ורואים בפנים. היא אפילו שמעה שמועה שיש להם במלון נחל יפהפה שעובר בכל חדר ודגים שוחים בתוכו.
המשכתי לסקור בעיניי את המרפסות המדורגות של המלון עד שלפתע הבחנתי בגבר יוצא אל אחת מהן. הפנים שלי נדבקו לדלת הזכוכית כשניסיתי למצוא תצפית טובה אל החדר בפנים, אבל הוא היה חשוך מדי. עיניי עברו להתמקד שוב בגבר; הוא נשען על המעקה והביט לכל מקום או לשום מקום. נשימתי נעתקה, ולא ידעתי אפילו למה. שיערו היה שחור וקצר, ופניו נראו מטושטשות מהמרחק. תהיתי על מה הוא חושב ואם גם לו קשה להירדם. הוא כמעט ולא זז, אז גם אני הפסקתי לזוז. יצאתי אל המרפסת בסופו של דבר, ותהיתי אם הוא הבחין בי בכלל כי הייתי רק טיפה יותר גבוהה מהמעקה. זה היה רק אני והוא באותו הרגע, חלק מאותה התפאורה, רק שכל מרפסת שייכת לעולם משלה. לא ידעתי שהרגע הזה ייחרט בזיכרוני גם שנים רבות לאחר מכן, שכל מה שאזכור מהחופשה הזאת היא התמונה שצולמה בראשי של הגבר המסתורי שעמד במרפסת בלילה, ודחף לא מוכר שבער בי לטעום ולו קצת מעולם שהיה סודי ולא אפשר לי כניסה.
עמדתי על המרפסת מהופנטת, מציצה לחיים אחרים שהרגישו רחוקים ובלתי מושגים. ראיתי בעיני רוחי אפשרות חדשה, אפשרות בה אני כבר אישה, כמו שפעם הגבר הזה היה רק ילד קטן. אני, כמישהי בוגרת, בבית מלון יוקרתי, עומדת במרפסת באמצע הלילה ולבושה בשמלה שנוצצת כאילו נתפרה מכוכבים קטנים. ואולי יהיה בחדרי גבר שישכב על המיטה המשותפת שלנו ויחכה שאצטרף אליו. זאת הייתה מין הצצה לחלק בתוכי שעוד לא זיהיתי, שלא יכולתי להבין. זה הרגיש בלתי אפשרי, דבר כל כך זר ומשונה לעלות על הדעת- שייתכן שיום יבוא ואני אהיה בצד השני, במרפסת ההיא.
על מה שלא מדברים
דניאל מדמון
תמי ואני יושבות במרפסת בדירה הקטנה והישנה שלה. היא מעשנת סיגריה מלברו לייט מחזיקה אותה בין אצבעות ארוכות ואני בעיקר נגעלת מהריח ומנסה להדוף אותו ממני, שלא ידבק לי למדים המגוהצים. "על מה רצית לדבר?" שאלתי אותה וכבר חשבתי על זה שעוד רבע שעה האוטובוס שלי מגיע לתחנה ושהאוטובוס אחריו מגיע בטווח זמנים של חצי שעה ושבכלל לא בא לי להישאר אצלה יותר מרבע שעה. "על מה שלא מדברים" היא אמרה ולקחה שאיפה ארוכה ונשפה את עשן הסיגריה אל מעבר למעקה. "את רצינית?" הרגשתי איך הדם עולה לי למוח. "לא באמת קראת לי רק בשביל זה" אמרתי לה וניסיתי לנחם את עצמי שאולי עוד אספיק לאוטובוס אם אחתוך ממש עכשיו. "את לא מתכוונת ללכת לאבא?" היא סובבה את ראשה ישירות אלי ותקעה בי במבט ספק חודר ספק מאוכזב. העיניים שלי חמקו לכל מקום אחר והתמקדו בצמחים המטפסים שתמי גידלה פרא במרפסת.
היא המשיכה להביט בי. אפשר היה לראות מהמרפסת את תחנת האוטובוס ממש מעבר לכביש. נשמתי עמוק ואמרתי לה בנשיפה אחת "מה את רוצה שאעשה?" היא מעכה את הסיגריה במאפרה האדומה ואמרה "שתתבגרי" רציתי להגיד לה שתקפוץ לי, שזה שהיא אחותי הגדולה לא נותן לה את הזכות להתנשא מעלי ולהגיד לי איך להתנהל - אבל לפני שהספקתי להתקומם היא שלחה לי מבט עייף ואמרה "ברצינות רוני, את יכולה לטמון את הראש בחול, לכסות את העיניים, להתעלם כמו ילדה קטנה ומפגרת אבל זה לא ישנה את המציאות. נכון, אבא היה אבא חרא, חרא לתפארת, ואין תוספת זמן לכפר ולדבר על כל החרא שעשה, זה עניין של כמה ימים רוני." ראיתי את האוטובוס מגיע לתחנה נעצר שניה וממשיך הלאה. היא פתאום נעמדה השמלה הפרחונית והמשוחררת שלה נעה בעדינות מלטפת. שנאתי אותה. "זהו, אמרתי את שלי. אין לך איזה אוטובוס לתפוס?"
מסע במרפסת
זד קטסאווי
החיים גוררים אותי בדרכים משונות, ולפעמים אני חושב שהחיים סוללים לי את הדרך, על אף שאני מבצע את הבחירות בעצמי. זה היה ערב חג אז חזרתי להורים. אני עדיין לא יודע למה אני חוזר לחג כל פעם, כל הזמן ריבים וצעקות. נמאס לי, נמאס לי שכולם סביבי כועסים וצועקים.
נכנסתי לאוטו החלטתי ללכת לדין. כמה הקלקות זריזות בטלפון ודין על הקו,
"הלו?" ענה דין,
"מה קורה אח? אני מגיע אליך עוד חמש דקות."
"קול."
הגעתי לדירה של דין והוא פתח לי את הדלת. "יום קשה?" שאל,
"לא, סתם. רק עוד יום עם המשפחה." נאנחתי.
"להוציא את סטו?" שאל.
"הבאת את סטו איתך?" התפלאתי.
"כן אח, הכל טוב." הוא ענה בנינוחות שהפתיע אותי.
"תביא את סטו," אמרתי.
"טוב תחכה במרפסת, אני תכף אגיע.
יצאתי למרפסת שלו, רצפה לבנה מחלוקת למרובעים. השולחן שנפתח כמו פרח עשוי זכוכית יקרה. הצמחים במרפסת גדלו. אני מכיר את המרפסת הזאת כבר עשר שנים, ועד היום אני מופתע כמה הים רועש בשעות הלילה. דין יצא למרפסת מחזיק בקבוק באנג גדול מזכוכית, עם הדמות של גופי ממיקי מאוס שמחזיק שטר של מאה דולר בפרונט של צוואר הבאנג.
"איזה כיף לראות את סטו!" אמרתי בהתרגשות.
"לוחם שהפיל גיבורים, הוא עבר לא מעט מלחמות בחייו."
"יאללה אחי, מלחמה מול סטו, אני מרגיש שחזרתי לגיל עשרים וחמש שוב, וזה בדיוק מה שהייתי צריך!"
התרגשתי לערב עם דין, לא חוויתי סטלה הרבה זמן וזה הגיע בול בזמן היום. דין קסס והכין לי ראש. אמרתי לו שיעשה קודם, כי הייתי קצת מחוץ לעניינים בתקופה האחרונה, וחשבתי שתזכורת קטנה תעזור. דין הפיל את הראש כמו גיבור כבדרך כלל, הסתכל עליי לרגע ואמר, "טייק איט איזי". אם דין נותן לך טיפ, תקשיב לו. הוא יודע מה הוא אומר.
הכנתי לעצמי ראש קטן יחסית, הדלקתי את הראש, לקחתי שאיפות, הפלתי את הראש, הסתכלתי על דין ואז עצמתי עיניים ועפתי. לא תרתי משמע, דין היה שם והוא לא צעק לי "איך אתה עף?" אבל הרוח במרפסת היה בדיוק בטמפרטורה הנכונה, שהקצב מהמוזיקה שהייתה ברקע השתלבה עם הרוח ופשוט סחפו אותי לחלל. הביט של המוזיקה דופק משני צידי הגוף שלי ומטיס אותי למעלה. אין לי שליטה על הגוף ואני מרחף בין כל הצבעים ורואה את כל העולם. תחושה של חמימות עוטפת אותי ואני מרגיש שהעולם נפתח אליי, מנסה לחשוף את סודותיו עבורי. אני מתקרב אל עבר מה שנראה כמו עין סגורה וענקית על הרצפה, ומתהלך בצעדים שקטנים אבל גדולים. כשאני מגיע אל אישון העין, הוא נפתח ומסתכל עליי, אני מרגיש את העין שורפת אותי עם המבט שלה, היא מביטה ישר דרכי ורואה אותי כמו שאני, ומי שאני. אין לי איפה להסתתר והעין מסתכלת עליי ומכרסמת אותי. אני מנסה לפתוח עיניים אבל כל הגוף מתנגד בעוד אני מרגיש שאני מסתובב בתוך טורנאדו; כל העולם מתחבר כמו פאזל אחד גדול, אני מבין ולא מבין ופתאום אני שומע:
"אנחנו כולנו די.אנ.איי מתקשר." אמר דין.
אני פותח עיניים בשוק, "מה אמרת?"
"שאלתי אם אתה חושב שאנחנו בני האדם די.אנ.איי מתקשר?" דין חזר.
"מה זאת אומרת?"
"בני האדם הם גזע המסתמך על תקשורת כדי לשרוד. אנחנו מתקשרים דרך סימנים כמו ציורים ואיורים, דרך צלילים שקיבענו אליהם משמעות קבועה והסכמנו שלצלילים המקובעים האלו קוראים 'מילים'. מבין אותי?"
גירדתי בראש לרגע, והנהנתי להסכמה.
"מה אם אנחנו מכירים ויודעים את כל המשמעויות של כל הצלילים שאנחנו שומעים כרעש רקע, והדי.אנ.איי מאכסן את כל הצלילים האלו עם הפרשנות שלהם."
"תסביר למה אתה מתכוון." דרשתי מעוניין.
"אוקיי, אנחנו יודעים שדי.אנ.איי זה תבנית שמטרתה לאכן מידע בצורה היעילה ביותר ולהעביר את מה שנאגר הלאה לצאצא הבא."
הנהנתי מסכים ודין המשיך,
"מה אם אנחנו מכירים את המשמעויות של כל הצלילים בעולם לאורך מיליארדי גלגולים, והצלילים שאנחנו שומעים וקוראים להם רעשי רקע', הם צלילים שאנחנו מפרשים את המשמעות שלהם בראש שלנו מבלי להבין שזה מה שאנחנו עושים."
דין לקח הפסקה והמשיך, "מה אם הרעיונות והמחשבות שאנחנו מפרשים כפעולה אקראית של 'עלה לי רעיון' זה בעצם שאנחנו שומעים צלילים מבחוץ המייצרים משמעות עבורנו, מבלי שהצד המודע שלנו יפענח שאנחנו מבינים את המשמעות, אבל הדי.אנ.איי, והגוף מפרשים את הצלילים שהמח שלנו בצד של התת מודע מפרש, ובמודע זה נתפס כמחשבות."
"וואו... אחי בלבלת אותי. אני לא בטוח שאני מבין מה אתה רוצה ממני."
"אם הבנתי אותך, מה שאני לא בטוח, אבל נראה לי שאתה שואל האם הדי.אנ.איי שלנו מקודד למשמעות צלילים של 'רעש רקע' למילים וזה למה אנחנו חושבים שיש לנו מחשבות אקראיות?"
דין הסתכל עליי מופתע, "כן אחי, זה בדיוק מה שהתכוונתי."
"אה... וואלה נשמע הגיוני סה"כ," אמרתי מסטול, "תעביר ת'מים," ביקשתי.
דין העביר לי בקבוק מים. הגרון שלי היה יבש. לקחתי כמה לגימות הטחתי את הבקבוק ברצפה, "על מה דיברנו שאלתי."
"וואלה, לא זוכר." דין ענה.
הרגשתי שוב את הבריזה של הים, נתתי לצלילים של הלילה לאפוף אותי. אחרי מה שהרגיש כמו שעה אמרתי לדין, "תשמע אני אוהב את המרפסת שלך, אני מרגיש שאני במרפסת שלך בבית שלך, רק בחלל."
דין הסתכל עליי לרגע ואז אמר "גם אני." כך ישבנו מסטולים במרפסת של דין עד שהשמש שפכה עלינו את קרניה והזכירה לנו שעוד לא סיימנו את המסע האקראי שלנו על כדור הארץ.
מה שלא רואים מכאן
גבי דובדבני
הדבר הכי טוב בבית החדש היה בית העץ. אבא בנה לנו אותו בחצר הבניין. החלטתי שזה יהיה המחבוא הסודי שלנו, כמו של בלשים אמיתיים. אפילו שכנעתי את רותם שאני יהיה שרלוק והוא ווטסון. אמא לא אהבה ששיחקנו שם. מדי פעם הייתה דוחפת לנו צלחת ירקות ולא הולכת עד שאכלנו. יום אחד תולעת תקפה את רותם. הוא דרך על מלפפון רקוב והיא טיפסה עליו. אותי זה ממש הצחיק, את אמא פחות. למחרת שוב – והפעם ממש בתוך הבקתה שלנו, עגבניה מעוכה ושקית קרועה של בוטני 'סבבה'. התעקשנו שלא אנחנו זרקנו את הירקות שם. אמא לא האמינה: "אל תשקרו לי! מי עוד נכנס לבית העץ חוץ מכם?" לא ידעתי אבל החלטתי לגלות. כך הכרזנו על תחילת חקירת "המטנף המסתורי".
למחרת בבוקר המטנף הכה שוב. הפעם ארבעה גלילי נייר טואלט ומגבת שכבו על הקרקע, צמוד לקיר החיצוני של הבקתה שלנו. החלטתי לשמור את הראיות. קיוויתי שנשארה לי קצת מאבקת טביעות האצבעות שקיבלתי מתנה לחנוכה. אולי ככה נצליח לתפוס אותו. הרמתי בזהירות את הגלילים וניסיתי לקחת גם את המגבת, אבל היא הסריחה כל כך מפיפי שויתרתי. סיפרתי לאמא ולרותם על התגלית. אמא לא התרשמה, רק ביקשה שלא אגע בזבל ושאם נראה מישהו בחצר לרוץ ישר הביתה. לא הצלחנו למצוא טביעות על הגלילים, אז בהצעתו הגאונית של רותם בנינו מהן משקפות, אחת לכל אחד. כל אח היה אחראי על צד אחר של החצר: רותם השקיף למרפסות של הבניין שלנו, ואני על הבניין השכן. כל השבוע שמרנו על החצר וחיכינו. אחרי שלושה ימים של מעקב כמעט התייאשנו. ישבנו מחוץ לבקתה עם המשקפות כשפתאום נשמע רשרוש מכיוון הגדר. הגדר הייתה נמוכה והפרידה בין חצר הבניין לרחוב. אבא בנה אותה כדי שכלבי רחוב לא יוכלו להיכנס. הרשרוש התגבר. רותם פחד ורץ להתחבא בתוך הבקתה. לא פחדתי בכלל, אבל נכנסתי כדי לשמור עליו. הצטופפנו מתחת לחלון הבקתה והצצנו. ראינו צללית מתקרבת. הצללית הפכה לאיש עם שיער ארוך מבולגן ובגדים שנראו ישנים. הוא נראה קצת מוזר, כאילו יש לו סחרחורת. הוא הקיף את הבקתה והסתכל על הרצפה כאילו איבד משהו. רותם רעד קצת, החזקתי לו את היד. בלי אזהרה, רותם נעמד. ניסיתי למשוך אותו למטה, לפני שהאיש יראה...
"שלום! זו הבקתה שלנו. מה אתה רוצה?" לא הייתי מוכן לזה. בחיים הוא לא עשה משהו אמיץ כזה. האיש נרתע אחורה, מלמל והצביע על בטנו. "אתה רעב?" רותם שאל. לפני שהספיק לענות, שמענו טראחח! האיש ניצל את ההזדמנות וברח. יצאנו החוצה. שואב אבק ענק ניצב על הקרקע, ממש ליד דלת הבקתה שלנו, שבור לחתיכות. עכשיו באמת היינו מבולבלים. עד לפני רגע חשבנו שמצאנו את החשוד שלנו, ואולי גם היינו תופסים אותו אם הוא לא היה בורח... אבל אם האיש הזה היה המטנף, מאיפה שואב האבק... ?
"אתם רואים למה לא צריך לשחק פה?! זה היה יכול לפגוע בכם!" אמא כמעט גררה אותנו הביתה. היא ואבא כעסו כל כך שעשן כמעט יצא להם מהאוזניים, כמו בסרטים. שניהם צרחו על המרפסות מעלינו: "תגידו אתם נורמליים?! מי זורק שואב אבק מהחלון?!","יש פה ילדים קטנים! יכולתם לפגוע במישהו!" השכנים התחילו לצאת אל המרפסות ולצעוק על ההורים שלנו בחזרה. רותם ואני הצצנו מהחלון דרך המשקפת. האיש המלוכלך התגנב חזרה לכיוון הבקתה! שלחתי את רותם להזהיר אותם, אבל כולם היו עסוקים מדי בקרב צעקות בין-מרפסתי. היינו צריכים לעשות את זה בעצמנו. התגנבנו במהירות לכיוון הבקתה, עד שעמדנו ממש מאחוריו. נשמתי עמוק ואמרתי: "סליחה?" הוא הסתובב אליי. כמעט ברחתי אבל רותם החזיק לי את היד.
"אתה המטנף המסתורי?" אני לא בטוח אם הוא הבין. הוא רק הצביע על אחת המרפסות ומלמל-
"הוא זרק לי קצת אוכל..."
"שוב אתה!" נשמעה נהמה עצבנית מאחת המרפסות. "חשבתי שאמרתי לך לעוף מפה!" השכן מלמעלה עם חמשת הכלבים שאג בכעס. הוא הרים בקבוק ורוד ענקי (של מרכך כביסה, כמו שאמא הסבירה אחר כך) והשליך אותו מהחלון לכיוון האיש. הבקבוק עף כמו בהילוך איטי, עבר מעל האיש המלוכלך ונחת בדיוק על הראש שלי.
אני לא ממש יודע מה קרה אחר כך. רותם סיפר שבאה משטרה, והמבוגרים צעקו מלא, ושהרופאה שטיפלה בי הייתה ממש נחמדה והביאה לו סוכריה. בהתחלה אמא אמרה שהיא לא מסכימה לנו יותר לשחק בבקתה. אבא שכנע אותה שהוא יבנה גדר גבוהה יותר וזה יהיה בסדר. ורותם אמר שהייתי ממש אמיץ, ושעכשיו הוא רוצה להיות כמוני ולהיות גם בלש. הסכמתי שבתעלומה הבאה נהיה שני שרלוקים ביחד.
מכתב לאורח מסתורי
ג׳ני אברקובסקי
אני נשענת על המרפסת, בשמלה לבנה כמו הירח בשמי הלילה ועם שיער פזור כמו שביקשת. אני מחכה ומקווה לא לפספס שום רמז או תזוזה שיודיעו לי שאתה כאן.
עוד נשף בטירה הקרה, המחוך מחץ אותי ואת השמלה לא אהבתי מההתחלה. כבר מזמן לא אכפת לי. אני הרי הרכוש של כולם: של הוריי, אנשי הכפר, העולם אבל רק לא של עצמי, אז למי בדיוק תהיה חשובה דעתי? יצאתי למרפסת בחדרי והסתכלתי אל השמיים, ניסיתי למצוא בהם כוכבים אך אפילו אחד לא מצאתי. במבט מיואש שאלתי את עצמי, עוד כמה זמן אתן לעצב להוביל אותי?
ירדתי במדרגות הזהובות, לבושה בשמלה בצבע שמנת עם מבט קר שיכול לכבות איתו את האש הכי לוהטת, אך איש אינו יודע מה מסתתר בתוכי. דמעות של כאב ותסכול, נמאס לי להיות בובת חרסינה שחיה על פי חוקי אחרים. כבר שנים שאני לובשת מסכה, מסתירה את מי שאני באמת וחונקת את האישה החופשייה שרוצה לחיות את החיים בדרך שלה. אך הפחד גדול מדי ואני ממשיכה לענוד את המסכה.
האדונים והרוזנים מלחששים וצוחקים. אני מדמיינת מה הם בטח אומרים, הנה יצאה בת האצולה המשוגעת יום אחד קרה ויום אחר חמה כמו להבה. ולעומתם הגבירות לא מסתירות שום דבר. את כל שהן חושבות עליי הן אומרות בקול רם, הן יודעות שבלילות אני בורחת לעיר ומסתובבת עם כל נערי הכפר, שאני מחביאה את השמלה ולובשת מכנסיים בלי בושה.
הנה, הם באים, הוריי היקרים שחיוכם לא נראה מעולם והערותיהם על התנהגותי ומחשופי מעלים את החרטה בהחלטתם להביא אותי. הנגנים התחילו לנגן ואיתם התחילו גם הריקודים. הסתובבתי והסתחררתי, משחררת את עצמי וצוחקת מכל בדיחה אווילית ששמעתי. אבל מבפנים, כל שרציתי הוא לשבור את כוסות היין ואת שברי הרסיסים לזרוק על האורחים. לפתע התנגן שיר שלא היה מוכר, מנגינה כזו משונה שגרמה לחלק מהאורחים להפסיק את ריקודם. התרחקתי מרחבת הריקודים ועליתי במדרגות לחדרי כשראיתי מישהו יורד במדרגות מולי. הוא היה גבוה ואצילי, גופו חטוב וחיוכו אינסופי. ליבי איבד פעימה כי זה היית אתה, האורח המסתורי...
אחזת בידי ומשכת אותי חזרה לרחבה, ללא מילים. השתכרתי אחריך מיישרת את מבטי, לא מסוגלת לעצור את עצמי. הרגע הרגיש נצחי ואתה – כל מה שאי פעם דמיינתי בראשי. הלכנו לגן רחוק מכולם, ישבנו ודיברנו, שאלתי אותך לשמך ותשובתך הצחיקה אותי. אמרת שעלייך תספר בפגישה הבאה וביקשת לדעת מתוך הטירה הגדולה איפה חדרי. הצבעתי לך על המרפסת מעל הגן הסודי. ״מחר בחצות, אני אבוא אליך. תחכי לי על המרפסת בשמלה בצבע לבן, תפזרי את שיערך, תני לו להיות חופשי כמו האוויר. אבוא ואגלה לך הכל. אני מבטיח אפשוט את ליבי ואתן אותו לך.״ חייכתי מאושר, והבטחתי שאחכה. הוא הניח נשיקה עדינה על שפתיי ונעלם אל תוך הלילה השחור, כאילו לא הגיע לנשף מעולם.
הנה אני. אני מחכה במרפסת, לבושה בשמלה לבנה ושיער פזור. אני מתבוננת, מתרגשת ומחפשת כל תזוזה או רמז שיודיעו לי שאתה כאן. אני מביטה אל השמיים, הלילה הם מרגישים מוארים, אולי זה כי אני בטוחה שאתה ברכת האהבה שלי. אתה התקווה שתגרום לי להמשיך הלאה, ההחלמה של הכוויות ששרפו את נשמתי, רק אתה תשחרר אותי מהפחדים והשדים שחיים בתוכי.
אבל איפה אתה? אינני מוצאת אותך. ההבטחה שלך הופכת ריקה וכל שנותר זה זיכרון של אורח מסתורי.
