סטיגמה

מאת: ירדן בר איתן

אלי (26) ורון (27) יושבים על שפת הים. הם מספרים בדיחות, כשבחורה יפהפייה צוחקת מדבריהם בקול רם. הם מביטים בה כשהיא חוזרת לקרוא את הספר המונח על תיקה.


אלי

אל תחשוב על זה אחי. 

רון  

למה? תראה איזו יפה. 

אלי

שכחת מה אמרנו? בחורות שקוראות זאת בעיה. 

רון 

נו באמת, אתה והשטויות שלך. 

אלי

אני אזכיר לך:

אם היא סופרת - יהיה לה קל לקרוא אותך.

אם היא משוררת - יהיה לה פשוט להשתמש בתכונות שלך נגדך. 

ואם היא רק כותבת, כזאת שלא רוצה להגדיר את עצמה, אז תברח אחי. אלה הכי מסובכות, הן רואות הכל עוד לפני שזה קרה. 

רון

אבל רגע אחי, מה אם היא סתם אוהבת לקרוא? 

אלי

אז הלך עליך! 

רון 

למה? 

אלי

כי תסתכל עליה, בחורה כזאת מצפה לאביר על הסוס הלבן. ובטח בספר הזה שלה, הבחור מושלם. אז איך תעמוד בציפיות שלה? עזוב, זה אבוד מההתחלה. 

רון

(שואל ברצינות)

אבל אחי, מה אם היא האחת? 

אלי

(מלמל בציניות)

האחת...על מה אתה מדבר? אי אפשר להבין נשים, בשבילנו זה הכל ניחושים וסימני שאלה! 

רון מסתכל על הבחורה במבט חולמני כשאלי מגיש לו את הטלפון. 

אלי 

תתחיל לדפדף, בטינדר בטוח תמצא לך איזו אחת. 

 
lucas-benjamin-wq1BodC0TS8-unsplash.jpg
 

מה שקורה עכשיו

מאת: דניאל ניב

המשוררים כותבים שירים

 על לחיות ב"עכשיו"

בתוך הרגע הזה ממש,

בין נשימה לנשימה,

בלי מחשבות על אתמול

ותהיות על מחר,

בלי ניחושים על מה יהיה

ומה אולי נִהְיֶה.

הלא נודע הוא יפה

כי הלא נודע הוא יפה,

הוא מכיל את כל מה שקיים

ואת מה שלא יתקיים לעולם –

אנחנו בדרכינו אליו 

(לא, שוב אני שוכחת),

אנחנו נמצאים בו כבר

עכשיו?

 
emily-morter-8xAA0f9yQnE-unsplash.jpg
 

חוט מחשבה

מאת: ירדן בר איתן 

ללכת בכיכר העיר ולראות:

עשרות אנשים זרים, שבהם ניצוץ שדומה לשלך;

אלפי מבטים גוועים מחוסר במגע,

סודות כמוסים נקברים בין העקב למדרכה,

ושלט חוצות דמיוני, עליו רשום: ״אתה בסדר, זה העולם שהשתנה.״


פעם בקפה היינו שמים שניים סוכר,

פעם הפגנות הביעו שיש לך מוסר.

פעם הדרך הייתה ברורה - תיסע ישר, רק ישר.

אז למה היום מחליקים רק ימינה ושמאלה על גבי מסך?

ואיך החלטה שנקבעה לפני שנה, היום נראית כמו סימן שאלה?

מה קרה לרצון לאהוב בחוזקה, או לאנושיות, שהפכה להמלצה?


אולי כי העולם לא יודע בעצמו למה הוא נהפך, אז אי אפשר באמת לצפות זאת מתושביו.

חוסר הוודאות משחק תפקיד מרכזי בהצגה, וחבריו הטובים - סימני שאלה וניחושים, דואגים להישמע כמחיאות כפיים סוערות בתום המופע.

ואם כך, כל שנותר זה ללכת בכיכר העיר, לנסות לחוות את השינוי, בלי להשתנות בעצמך;

או בעצם, לשכוח כל מה שאמרתי עד עכשיו, ופשוט ללכת בלי חוט מחשבה.

 
hugo-jehanne-LOHVrTsdvzY-unsplash_edited.jpg
 

רמז

מאת: סוניה דורפמן לוסטיג 

זר לא יבין.

זה הגיע בבום.

זר הפרחים במושב הקדמי התעוות; מעוות, עף לשמשה הקדמית.

לא יכולתי לנחש.

ריחפתי.

המשכתי מעלה.

אור לבן. משחק.

מרחף בכיף וצופה על הסצנה;

למטה היה נראה רע.

אשרוד? אעבור מימד?


לאן?


צליל רם נשמע מהצומת.

אמבולנס דוהר ברמזור אדום,

מפנה לעצמו את הדרך. טס.

מחפש כוון.

האמבולנס יודע את הדרך; יודע את העבודה שלו.

אני מחפש את הדרך.

אני צופה בסצנה מלמעלה;

מחפש את הרמז הבא. לאיזה כוון.

בינתיים, הצוות פורץ את דלתות האמבולנס.

מכשור מוכן לפעולה.

בום. מכת חשמל....עוד . בום. עוד אחד........

אני למטה. מחובר. חזרתי.

אני מובהל באמבולנס הישר לבית החולים.

נס! אני שומע סביבי. נס. זה הרמז.

אני מבין כעת את הרמז.

נס!

 
simone-secci-49uySSA678U-unsplash.jpg
 

המהמר

מאת: זד קאטסווי 

סביב שולחן ההימורים מתאספים האומללים, העשירים, המכורים והעלובים. בגדול, הם מתחלקים לשלושה: המהמרים האנליטיים, המחשבים את סיכויי הזכייה, נהנים לראות האם הם מצליחים לרמות את המערכת, ורק בדיעבד הם ידעו שהצליחו. המהמרים העשירים, שאין להם משהו אחר לעשות בחיים, חוץ מלהמר כדי להיזכר איך מתרגשים כשכבר יש לך הכל. ויש את המהמרים שמכורים לתחושת הניחוש.
אני מהסוג האחרון, מאלו שיושבים בשולחן הרולטה, נהנים להסתכל לכדור בעיניים, לראות אם יצליחו לנחש היכן ינחת הפעם בלי לחשוב על הסיכויים. אני רוצה לזכות פעם אחת בעשרות באלפי דולרים, לסכן את הכל על האפס, רק בשביל הריגוש שאולי הפעם, האפס הזה יצליח. יש הסתברות של 1 ל-270 לזכות,  ולפגוע באפס זה בול פגיעה, זה בינגו, זה אחד לאף פעם.
הכסף רק מגביר את הסכנה. כשהמהמרים המזיעים האחרים רואים עכשיו ששמת עשרים אלף דולר על אפס, מבטיהם מתמלאים בסימני שאלה. הם בטוחים שאתה אידיוט, או עשיר, או שניהם, ועדיין הקהל סביבך רוצה לראות אותך זוכה. אתה מתמכר לאדרנלין כשאתה זוכה שלוש פעמים ברצף, מתגרה במזל ומנחש מספר אקראי; רק כדי לבדוק האם המזל נמצא לצידך היום, או שאתה מקולל.
כל ישיבה מול הרולטה מתחילה באלפי סימני שאלה וניחושים, ונגמרת באותו המצב- ניחושים והרבה סימני שאלה.

 
ruvim-noga-o0R4iqk1eRQ-unsplash.jpg
 

ניחושי גומי

מאת: גבי דובדבני 

הנחשים של אריה יודעים את העתיד. רונה גילתה לי. היא הייתה אלופת הכיתה בחשבון ובמחניים, וכל הילדים בכיתה שלנו אהבו אותה. פעם היא אמרה שהמורה לחשבון תהיה חולה מחר, וכשלא האמנתי, היא סיפרה לי על הנחשים. ככה זה עובד: קונים נחשי גומי בחנות של אריה, בשקית לא שקופה, וממלאים עד הסוף בנחשים מכל הצבעים: ירוק, אדום, וצהוב. אחר כך יוצאים החוצה (אריה לא מרשה בתוך החנות), מחזיקים חזק את הפתח של השקית (שלא ישפך), ומנערים. ואז שואלים משהו על העתיד כמו: ירד מחר גשם? המבחן בחשבון יהיה קשה? מכניסים יד לשקית, ובלי להציץ מוציאים נחש. לפי הצבע שלו יודעים מה התשובה:


אדום = לא

ירוק = כן

צהוב = ___

(את הצהוב רונה לא זכרה, אז כל פעם המצאנו לו משהו אחר.)

אני נשבע שזה אמיתי, ראיתי את זה עובד מלא פעמים. יואב גילה ככה מה יקנו לו ליומולדת; רונה גילתה מתי אח שלה יוולד. ותמיד הנחשים צדקו.

פעם שאלתי את רונה אם היא רוצה להיות חברה שלי (כמו בטלוויזיה, כשמתנשקים...). היא רצתה לשאול את הנחשים, אז הלכנו אחרי בית הספר לאריה. קניתי שקית ענקית של נחשי גומי, הכי ענקית שהייתה בחנות, וגם שוקולד בצורת לב. מילאתי את השקית עד הסוף, ובדקתי שלוש פעמים שלא שכחתי אף צבע. ניערתי את השקית כל כך חזק שכאבו לי הידיים. רונה הכניסה את היד היפה שלה פנימה. זה היה הרגע הכי ארוך בחיים שלי. היא הוציאה את האגרוף מהשקית לאט, ובתוכו היה נחש... צהוב.


"שכחנו לקבוע מה הצהוב," אמרתי.

"אני קבעתי. צהוב זה – לא יודעת."

זה בלבל אותי, ומתוך הבלבול מלמלתי: "לא יודעת זה לא נחשב."

פתאום חשבתי שהייתי צריך להביא רק נחשים אדומים וירוקים. או בעצם, רק ירוקים...

"'לא יודעת זאת תשובה בסדר גמור," היא ענתה, והתחילה ללכת.

"לאן את הולכת? תאכלי איתי, יש מלא נחשים!"

"אני כבר לא אוהבת נחשי גומי. עכשיו בא לי שוקולד," היא אמרה, הפנתה אליי את הגב והתרחקה.

בכלל לא הספקתי לתת לה את הלב משוקולד.

    

 
rhys-moult-7eaFIKeo1MQ-unsplash_edited.j
 

משאית שלמה 

מאת: לירי בר

״היי, בוס...״ גימגם יוגב, מבטו מופנה מטה. זה עתה קודם להיות אחראי הזמנות ראשי וכבר הוא מפשל. 

״מה הבעיה יוגב,״ ענה לו קול עמוק. 

״כלום בוס! בדיוק הגיע משלוח של ה...כפי שביקשת. פשוט, בוס, אתה מבין, אתה ביקשת ממני להזמין ארגז של סימני שאלה. ואני, נלחצתי...״

״עשית טעות״ שאל הבוס, אם כי זו לא הייתה שאלה - לא היה בה אף סימן. 

״הזמנתי משאית. ב...טעות.״

״משאית שלמה!״ הוא התרעם. ״מה אעשה עם משאית שלמה. אני לא מאמין. איך קידמתי אותך!״ הוא חבט באגרופיו על השולחן, ויוגב התפלל שאדמה תפער בור והא ייפול מטה.

״בכל אופן, הבאתי לך כמה,״ יוגב אמר בקול שבור ומגומגם והגיש לבוס כמה סימני שאלה. 

״מה...לעשות...עם...היתר? בוס?״ 

״מה לעשות עם היתר?! אתה שואל ברצינות? מה אני נראה לך?״

יוגב תהה אם לבקש מהבוס שישאל פחות שאלות, אך הסכנה שיאזלו סימני השאלה לא ריחפה מעל ראשם, ולכן לא ראה בכך טעם. 

״חשבתי...אה...אולי לעשות איתם עבודת יצירה ולקשט את המשרד בחוץ. מה דעתך?״ יוגב, אתה אחראי הזמנות ראשי, לא אומן. עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אין לי מה לעשות עם משאית שלמה של סימני שאלה, ואני לא מתכוון לשלם על משלוח חזרה. תגיד לנהג שישאיר את תא המטען שלו פתוח וייתן להם להתפזר. ואם אני אקבל על זה קנס מהעירייה - זה יורד לך מהמשכורת, שמעת אותי.״

״שמעתי, שמעתי,״ אמר יוגב ויצא מהחדר. 

נהג המשאית נענה לבקשה התמוהה.

כשעה לאחר מכן, ברחוב קטן בכפר סבא, אישה עברה ליד חנות נעליים, מעליה התנוסס שלט בוהק: 

״מבצע?״ היא הרימה גבה, משכה בכתפיה והמשיכה ללכת. 

באותו הזמן, בשדרה קטנה תל אביב, זוג צעיר חגג שנה של אהבה ופרפרים בבטן. הוא הביט בעיניה ואמר ״אני אוהב אותך?״ והיא נפגעה עמוקות, אספה את שאריות פלטת הגבינות אל סלסלת הפיקניק ורצה אל החניון.

באותו הזמן, בבית קטן במודיעין, תינוק הביט בהוריו. נדמה היה שהוא קרוב מתמיד לומר את מילתו הראשונה...הוא פתח את פיו ו-״אבא?״ קטן נשמע. ״ממ...את רוצה לענות לו?״, הגבר שבחדר סינן. האישה ידעה את התשובה לשאלה, אבל היא שתקה והמשיכה לצפות בקליפ של בריטני ספירס. 

העולם התמלא בסימני שאלה, והדבר היחיד שנותר ברור וחד, הוא שיוגב לא יחזור על הטעות שלו. 

 
matthew-brodeur-zEFyM4sulJ8-unsplash.jpg
 

מכשפה, יער וגלידה

מאת: יעל כהן 

״זוכרת?״ שאלתי שוב, וידעתי שמתחתי את הגבול עם השאלות החוזרות ונשנות.
״כן,״ היא ענתה בטון עייף. ״את חופרת!״ הוסיפה, וחייכה  כשהבחינה בחרוז.
״תהיי...״
״לביאה!״ היא השלימה את המשפט שנטעתי בה מילדות; מהתקופה בה פשוט הסכימה איתי, בלי לשאול שאלות או לחפש משמעויות.
״אני סומכת עלייך,״ חייכתי.
״ואם בכל זאת אשכח?״ היא לחשה, ספק לעצמה ספק לי.
״פעם הייתה נסיכה שהתעוררה ביער...״ הזכרתי לה, והיא חייכה אליי.
״ביער הייתה מכשפה, והיא הלכה אליה לבקתה-״
״וכשהגיעה הנסיכה לבקתה, היא ביקשה מהמכשפה?״
״גלידה!!״ היא צחקה, נזכרת כיצד לפני שנים ניחשה את התשובה בביטחון.
״אם תשכחי, תאלתרי,״ הבאתי לה חיבוק אחרון לפני עלייתה לבמה.
״גם אם את זוכרת -תאלתרי!״ צחקתי, ״האילתורים שלך הם בלתי נשכחים.״

 
arjun-lama-bfJ5Og-VFzM-unsplash.jpg
 

סוף פתוח

מאת: דורין לוי

הדרך שלי השתבשה, ככה אנשים אומרים.

זה היה די מפתיע, כי הרי הלכתי לפי הספר,

כל עמוד קראתי, אפילו פרק אחד לא פספסתי.

למרות שכולם אמרו ״זה ספר טוב״,
טעיתי ובחרתי בלא נכון.  


״איך זה תמיד אני?״
״למה זה קרה לי?״


השאלות הגיעו, יום-יום, אך הייתי חייבת לשחרר אותן לשלום.
במקום- התחלתי לנשום.


לרגעים נחנקתי, ממחשבות ומעצב מעורבב עם דמעות.

לבסוף התאזנתי, השלמתי עם הדרך, דיברתי איתה, הקשבתי לה,

ונשמתי לאט, בהתרגשות, בשקט, באהבה.


והיום? זרקתי את הספר ופתחתי דף חדש- כל יום מהתחלה.
ככה אני רוצה

בלי סימני שאלה, ללא סימני קריאה, אפשר מדי פעם פסיקים,

אך לעולם לא נקודה.

הסוף יישאר פתוח, כמו שהוא צריך

להפתיע אותי בכל אחד מן הימים של החיים.

 
caleb-shong-e4zYqhlcOgQ-unsplash.jpg
 

עת לא לשאול

מאת: דר פיקרסקי  

מוקדש לכל אלו שהחלקתי שמאלה ולעולם לא אדע אם היה בהם ניצוץ של משהו אחר.


זה לא שאינני יודע, זה לא שאין ביכולתי. זה פשוט שבמגע שפתיים אדומות, חמות תקוות היחד.

במפגש ראשון, בשיטפון לב נפתח. בעיני טיפה אחת נופלת בשמש מכבה עצמה בים – אין צורך להעמיס את עצמי על המציאות הנפתחת.