Images by the talented artidote

מראות מנופצות

מאת: זד קאטסווי

ג׳ורדי קמה שוב במיטה זרה. השעה רק חצות והבחור האקראי שלצידה כבר שקוע בשינה עמוקה. ג׳ורדי הסתכלה על עצמה במראה והסתלקה מדירתו. בטיולה על החוף, היא הגיעה לבר האהוב עליה. בר החוף התפרש בחלקו על החול ובחלקו השני לביתן פנימי צנוע וקטן. עיצובו היה עשוי עץ עבה שקיבל גוון צהבהב עם השנים, הדלפק היה בצורת חצי ירח ומאחוריו עמד ברמן שהגיש משקאות לתיירים ולמקומיים.

ג'ורדי צעדה אל עבר הכיסא הקבוע שלה, היא הייתה מותשת מהלילה אך ידעה שהיום היא כבר לא תירדם. "אלכוהול עוזר במצבים כאלו" חשבה לעצמה.

"מיס, את הקבוע שלך?" שאל הברמן שזיהה את פניה של ג'ורדי. היא הנהנה בחיוך עדין. הברמן הגיש לה ג'יימסון עם שתי קוביות קרח, כמו שהיא אוהבת. ג'ורדי החזיקה את הכוס וסובבה אותה בקצב מהפנט שוקעת עמוק במחשבות. היא החלה לחשוב על החופשה שלה פה באיי סיישל.

​

ג'ורדי רצתה לגלות את עצמה, להתפתח ולהתפרק. אבל משהו היה חסר, תחושה של ריקנות אפפה אותה ולא שחררה. כוס הזכוכית החזירה השתקפות מוזרה של פניה. "אני כבר לא מזהה את הפרצוף של עצמי," אמרה לעצמה בקול שקט. "אני במרדף שרודף אחרי, מה אני מפספסת?!" המחשבה הכעיסה אותה והיא הטיחה את הכוס על הבר.

"ברמן" קראה ג'ורדי, הברמן ניגש אליה. "יס מיס?" ענה במבטא אוסטרלי כבד. "אני רוצה לשאול משהו, אבל זה מוזר, אכפת לך?" ג'ורדי נופפה בידה באוויר כמו מנצחת של תזמורת. הברמן התקרב אל ג'ורדי מבולבל, "אהמ, אוקיי." ענה בהיסוס. ג'ורדי חייכה משועשעת מהסיטואציה, "אתה מכיר אותי הרבה זמן כן? שלושה אולי ארבעה חודשים," הברמן הנהן, "משהו כזה." ג'ורדי לגמה מהג'יימסון, "מה אתה חושב עליי?" שאלה מסוקרנת. הברמן הסתכל על שיערה החום שגלש אחרי כתפייה, על עיניה השחורות והעמוקות, על גזרת שעון החול שעיצב את גופה ועל החיוך שהמיס גברים רבים לפניו.

"אני חושב שיש סיבה שלא משלמים לי לחשוב," צחק, וג'ורדי הצטרפה לצחוקו.

"ג'ורדי" הציגה את עצמה והושיטה יד.

"דזמונד," חייך ולחץ את ידה.

"לפעמים אני מרגישה שאנשים רואים בי רק פרצוף יפה," פתחה ג'ורדי. קולה היה מהול בעצב. "אנשים עושים בשבילי דברים גם כשזה לא מגיע לי, והמבטים שאנשים נותנים לי עושים לי בחילה." היא הוסיפה.

דזמונד התבונן בג'ורדי לרגע קל. "מה את אומרת על ריפיל?"

"ריפיל נשמע כמו רעיון טוב," ג'ורדי הושיטה את כוסה.

לאחר כמה רגעים חזר דזמונד עם כוס מלאה והגיש לג'ורדי. ג'ורדי סיימה את תכולתה בשלוק והסתכלה אל תוך עיניו הכחולות של דזמונד, "אני שונאת את עצמי," התוודתה. "אני שונאת את העולם ואני שונאת את עצמי, אני מרגישה שאני לא שווה כלום ושהעולם חושב שאני לא שווה כלום." קולה היה חד וכועס. דזמונד הסתכל עליה והרגיש את כאבה ובשבריר שנייה החליט להיחשף בפניה, "לפני כמה שנים הסעתי את אחי הקטן לבית הספר ועשינו תאונת דרכים. אחי הקטן מת במקום ועל אף שההורים שלי ניסו לנחם אותי, הרגשתי שהם מאשימים אותי ולא מסוגלים לסלוח לי על מותו של סטיבי. ובצדק.״ ג׳ורדי שתקה, משאירה את החלל ביניהם פנוי עבורו.

דזמונד עצר לרגע להתבונן בעיניים הסהרוריות של ג'ורדי, אותו מבט נחרץ וכועס שהיה מסתכל עליו חזרה במראה יום יום לאורך השנים, ולאחר מכן התבנון בכף ידו, כיווץ לאגרוף והמשיך בסיפורו,

"אחרי שפיטרו אותי מהעבודה נכנסתי לדיכאון והשתמשתי באלכוהול כדי לטשטש הכל. לכל מקום שהלכתי הרגשתי שאנשים יודעים מה עוללתי, שהעולם רואה את האות קין שהכתימה אותי. סומנתי." פרצופו של דזמונד האדים, מצד אחד הרגיש הקלה אך מצד שני חשף את סודותיו שוב.

דזמונד גירד את ראשו והמשיך, “סהרורי, בודד וריק התהלכתי ממקום למקום עד שיום אחד הגעתי לחוף הזה ופגשתי בחורה בשם מיקיילה. כנראה שהיא ראתה את הכאב שלי והתחילה לדבר איתי. דיברנו שעות ועל הכל, היא העלתה בי חיוך וגרמה לי לצחוק מכל הלב בפעם הראשונה מאז מותו של סטיבי. במהלך הלילה נפתחתי בפנייה, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו על סטיבי וסיפרתי לה הכל. הכעסים, הפחדים, האשמה, המבטים והריקנות. היא לא שפטה אותי כלל, פאק יותר מזה, היא שינתה את חיי באותו לילה. היא הסתכלה עליי ואמרה: "בני אדם משתמשים בבני אדם אחרים כמראות המשקפות את מה שקורה אצלנו. כשאני מסתכלת עליך אני רואה בן אדם  שמתחבא מהמראות כי הן עלולות לחשוף את הצלקות שלו. יש את מי שאתה רוצה להיות, ויש את מי שאתה, ואני חושבת שאתה חזק. תתעמת מול ההשתקפות של עצמך, תילחם ותנפץ את ההשתקפות, תנסה תתחיל מהתחלה כי את הלב שלך מראות לא יכולות לראות."

דזמונד הגיש לג'ורדי כוס קפה, "מאז אני חי פה, באי." הוסיף.  

"וואו," אמרה ג'ורדי ועיניה התרחבו.

"ג׳ורדי, המראות לא יכולות להראות את הלב שלנו, את מי שאנחנו עמוק בפנים. הן רק נותנות הצצה קטנה וציור שטחי, אף אחד לא יכול לגלות עליך מה שלא תגידי. גם לא המראה.״ דזמונד אמר והסיט את השיער שנפל על פניו.

״צריך לדעת לסלוח לעצמנו.״ דזמונד הוסיף וחייך.

ג׳ורדי השפילה את מבטה לכוס הריקה שלה ואז החזירה את הכוס הריקה לדזמונד חובקת בכוס הקפה החמה, ״והם? מה אתה חושב ששאר האנשים פה בחוף רואים כשהם מסתכלים במראה?״

ובקריצה ענה דזמונד "מה שתרצי שהם יראו."