Images by the talented artidote
ניצוצות
מאת: ירדן בר איתן
אני רואה צבע אחד,
אבל הוא מורכב מעשרות גוונים.
אדם אחד,
אך על מבטו מופיעים תווי פנים מוכרים.
זיכרון אחד,
שבתוכו מרגישים רגעים שכולנו חווים.
אתה יודע,
אולי בעצם אני ואתה, לא כל כך שונים.
כי כשאתה צועק עלי, אני מרגישה שאני צועקת על עצמי.
וכשאתה מתחנן לסליחתי, זאת בעצם אני שלא חומלת על עצמי.
בבחור שאתה רואה במראה קיים ניצוץ שחי גם בתוכי.
אתה יודע,
יש רסיסים של שברי תמונה שמזכירים בך בדיוק אותי.
זה ניסוי
מאת: דניאל ניב
מראות מנופצות
מאת: זד קאטסווי
ג׳ורדי קמה שוב במיטה זרה. השעה רק חצות והבחור האקראי שלצידה כבר שקוע בשינה עמוקה. ג׳ורדי הסתכלה על עצמה במראה והסתלקה מדירתו. בטיולה על החוף, היא הגיעה לבר האהוב עליה. בר החוף התפרש בחלקו על החול ובחלקו השני לביתן פנימי צנוע וקטן. עיצובו היה עשוי עץ עבה שקיבל גוון צהבהב עם השנים, הדלפק היה בצורת חצי ירח ומאחוריו עמד ברמן שהגיש משקאות לתיירים ולמקומיים.
ג'ורדי צעדה אל עבר הכיסא הקבוע שלה, היא הייתה מותשת מהלילה אך ידעה שהיום היא כבר לא תירדם. "אלכוהול עוזר במצבים כאלו" חשבה לעצמה.
"מיס, את הקבוע שלך?" שאל הברמן שזיהה את פניה של ג'ורדי. היא הנהנה בחיוך עדין. הברמן הגיש לה ג'יימסון עם שתי קוביות קרח, כמו שהיא אוהבת. ג'ורדי החזיקה את הכוס וסובבה אותה בקצב מהפנט שוקעת עמוק במחשבות. היא החלה לחשוב על החופשה שלה פה באיי סיישל.
ג'ורדי רצתה לגלות את עצמה, להתפתח ולהתפרק. אבל משהו היה חסר, תחושה של ריקנות אפפה אותה ולא שחררה. כוס הזכוכית החזירה השתקפות מוזרה של פניה. "אני כבר לא מזהה את הפרצוף של עצמי," אמרה לעצמה בקול שקט. "אני במרדף שרודף אחרי, מה אני מפספסת?!" המחשבה הכעיסה אותה והיא הטיחה את הכוס על הבר.
"ברמן" קראה ג'ורדי, הברמן ניגש אליה. "יס מיס?" ענה במבטא אוסטרלי כבד. "אני רוצה לשאול משהו, אבל זה מוזר, אכפת לך?" ג'ורדי נופפה בידה באוויר כמו מנצחת של תזמורת. הברמן התקרב אל ג'ורדי מבולבל, "אהמ, אוקיי." ענה בהיסוס. ג'ורדי חייכה משועשעת מהסיטואציה, "אתה מכיר אותי הרבה זמן כן? שלושה אולי ארבעה חודשים," הברמן הנהן, "משהו כזה." ג'ורדי לגמה מהג'יימסון, "מה אתה חושב עליי?" שאלה מסוקרנת. הברמן הסתכל על שיערה החום שגלש אחרי כתפייה, על עיניה השחורות והעמוקות, על גזרת שעון החול שעיצב את גופה ועל החיוך שהמיס גברים רבים לפניו.
"אני חושב שיש סיבה שלא משלמים לי לחשוב," צחק, וג'ורדי הצטרפה לצחוקו.
"ג'ורדי" הציגה את עצמה והושיטה יד.
"דזמונד," חייך ולחץ את ידה.
"לפעמים אני מרגישה שאנשים רואים בי רק פרצוף יפה," פתחה ג'ורדי. קולה היה מהול בעצב. "אנשים עושים בשבילי דברים גם כשזה לא מגיע לי, והמבטים שאנשים נותנים לי עושים לי בחילה." היא הוסיפה.
דזמונד התבונן בג'ורדי לרגע קל. "מה את אומרת על ריפיל?"
"ריפיל נשמע כמו רעיון טוב," ג'ורדי הושיטה את כוסה.
לאחר כמה רגעים חזר דזמונד עם כוס מלאה והגיש לג'ורדי. ג'ורדי סיימה את תכולתה בשלוק והסתכלה אל תוך עיניו הכחולות של דזמונד, "אני שונאת את עצמי," התוודתה. "אני שונאת את העולם ואני שונאת את עצמי, אני מרגישה שאני לא שווה כלום ושהעולם חושב שאני לא שווה כלום." קולה היה חד וכועס. דזמונד הסתכל עליה והרגיש את כאבה ובשבריר שנייה החליט להיחשף בפניה, "לפני כמה שנים הסעתי את אחי הקטן לבית הספר ועשינו תאונת דרכים. אחי הקטן מת במקום ועל אף שההורים שלי ניסו לנחם אותי, הרגשתי שהם מאשימים אותי ולא מסוגלים לסלוח לי על מותו של סטיבי. ובצדק.״ ג׳ורדי שתקה, משאירה את החלל ביניהם פנוי עבורו.
דזמונד עצר לרגע להתבונן בעיניים הסהרוריות של ג'ורדי, אותו מבט נחרץ וכועס שהיה מסתכל עליו חזרה במראה יום יום לאורך השנים, ולאחר מכן התבנון בכף ידו, כיווץ לאגרוף והמשיך בסיפורו,
"אחרי שפיטרו אותי מהעבודה נכנסתי לדיכאון והשתמשתי באלכוהול כדי לטשטש הכל. לכל מקום שהלכתי הרגשתי שאנשים יודעים מה עוללתי, שהעולם רואה את האות קין שהכתימה אותי. סומנתי." פרצופו של דזמונד האדים, מצד אחד הרגיש הקלה אך מצד שני חשף את סודותיו שוב.
דזמונד גירד את ראשו והמשיך, “סהרורי, בודד וריק התהלכתי ממקום למקום עד שיום אחד הגעתי לחוף הזה ופגשתי בחורה בשם מיקיילה. כנראה שהיא ראתה את הכאב שלי והתחילה לדבר איתי. דיברנו שעות ועל הכל, היא העלתה בי חיוך וגרמה לי לצחוק מכל הלב בפעם הראשונה מאז מותו של סטיבי. במהלך הלילה נפתחתי בפנייה, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו על סטיבי וסיפרתי לה הכל. הכעסים, הפחדים, האשמה, המבטים והריקנות. היא לא שפטה אותי כלל, פאק יותר מזה, היא שינתה את חיי באותו לילה. היא הסתכלה עליי ואמרה: "בני אדם משתמשים בבני אדם אחרים כמראות המשקפות את מה שקורה אצלנו. כשאני מסתכלת עליך אני רואה בן אדם שמתחבא מהמראות כי הן עלולות לחשוף את הצלקות שלו. יש את מי שאתה רוצה להיות, ויש את מי שאתה, ואני חושבת שאתה חזק. תתעמת מול ההשתקפות של עצמך, תילחם ותנפץ את ההשתקפות, תנסה תתחיל מהתחלה כי את הלב שלך מראות לא יכולות לראות."
דזמונד הגיש לג'ורדי כוס קפה, "מאז אני חי פה, באי." הוסיף.
"וואו," אמרה ג'ורדי ועיניה התרחבו.
"ג׳ורדי, המראות לא יכולות להראות את הלב שלנו, את מי שאנחנו עמוק בפנים. הן רק נותנות הצצה קטנה וציור שטחי, אף אחד לא יכול לגלות עליך מה שלא תגידי. גם לא המראה.״ דזמונד אמר והסיט את השיער שנפל על פניו.
״צריך לדעת לסלוח לעצמנו.״ דזמונד הוסיף וחייך.
ג׳ורדי השפילה את מבטה לכוס הריקה שלה ואז החזירה את הכוס הריקה לדזמונד חובקת בכוס הקפה החמה, ״והם? מה אתה חושב ששאר האנשים פה בחוף רואים כשהם מסתכלים במראה?״
ובקריצה ענה דזמונד "מה שתרצי שהם יראו."
חיבה לבננות
מאת: דניאל מדמון
״אני אזהה את הפנים שלו בכל מקום״ שרה אמרה והצביעה על שודד מס' 5 בשורת החשודים.
"את בטוחה גברתי?" שאל אותה השוטר. חמשת החשודים היו דומים מאוד אחד לשני. כולם חבשו כובע גרב שחור ומעיל עור שחור ומתחתיו חולצה לבנה.
"בטוחה, בטוחה" היא אמרה בביטחון תוך כדי שהיא נועצת מבט רושף בחשוד.
"הוא לא יכול לראות אותך מבעד לזכוכית" הוא אמר כשקלט את מבטה. "נצטרך לערוך ביניכם עימות, איך תרגישי עם זה?"
"עם מה?" שאלה שרה.
"עם עימות גברת, עם עימות." השיב השוטר.
"אין לי שום בעיה להתייצב מולו, מכה מהמקל שלי והברנש על הרצפה".
"אל תדאגי גברתי, אני אהיה נוכח בעימות. המקל באמת לא הכרחי" הרגיע אותה השוטר.
הם התקדמו אל עבר חדר החקירות שבקצה המסדרון. השוטר עזר לשרה להתיישב בכיסא פלסטיק ישן. החדר היה חשוך ורק מנורה אחת הטילה אור על השולחן.
מולה, במרחק ביטחון ובאזיקים ישב החשוד.
"האם היית בשעה עשר בבוקר בשוק הכרמל?" שאל אותו השוטר.
"נו ודאי שהוא היה, הנוכל!" קטעה אותו שרה.
"האם ראית אי פעם את האישה הזו בימי חייך?" שאל השוטר.
"נו ודאי שהוא ראה אותי, הנוכל!" אמרה שרה וקפצה את אגרופיה.
"אתה מסרב להתייחס לטענות של הגברת?!" השוטר הרים את קולו והטיח את ידו בשולחן.
שרה הרימה מבט מהוסס לשוטר.
"תענה לי!" הוא צעק אל עבר החשוד והמשיך, "לא חבל על הפנים היפות שלך?"
"לא צריך להגזים.." היא פנתה לשוטר, חוששת שהדברים ידרדרו למחוזות לא נעימים.
"אם לא אכפת לך אדוני השוטר, אני אמשיך מכאן".
היא נעמדה באיטיות, שילבה את זרועותיה מאחוריה גבה והחלה ללכת סחור סחור סביב החשוד.
"אני יודעת מה עבר לך בראש, ראית פנים חיוורות ומקומטות, אישה קטנה ונחמדה עם שקית בננות וחשבת לעצמך כמה קל יהיה לקחת ממנה את השקית - אבל טעית בחור צעיר!, טעית טעות מרה, כי לזקנה הזו יש זוג עיניים חדות! ויש לה חיבה עזה לבננות, כך שידעתי שגם אם יעברו חיים שלמים אני אמצא אותך!"
"אני לא בננות" התגונן החשוד.
"אתה כן בננות!" צעקה עליו שרה.
"אני לא בננות!" חזר החשוד ואמר "אני בית קטן בבוקר אצל דוד נחמיה".
"הוא טוען שיש לו אליבי" תמה השוטר וגירד את מצחו. "נצטרך לברר את זה לעומק".
"אבל מה עם הבננות?" שאלה שרה.
"מי זה דוד נחמיה?" התכופף השוטר אל החשוד תוך כדי שהוא מצמיד את פניו קרוב מאוד לפניו של החשוד שהדיפו ריח חמצמץ של בוקר.
החשוד נרתע מעט אחורה ואמר "אני לטפל".
"תשאל אותו אם הבננות היו בשלות או ירוקות, זה יפליל אותו" לחשה שרה לאוזנו של השוטר.
"הבננות לא משנות כרגע, מה שמשנה זה עצם הגניבה" השוטר החל לאבד את סבלנותו.
"אתה אוהב לגנוב בננות?" שאל אותו השוטר "זה מן קטע כזה שלך?"
החשוד שמט את ראשו מטה בייאוש, "אני לא בננות, אני ארנק". הוא הרים את הראש באיטיות, פנים של תסכול הפכו עכשיו לחיוך אחד גדול שחשף שיניים צהובות.
"ארנק?" חזר השוטר.
"כסף, MONEY" צחק אליו החשוד.
"הוא לא רצה את הבננות שלך, הוא רצה את הכסף שלך" אמר לה השוטר. "טוב, זה מסביר הרבה".
"זה לא מסביר כלום" מחתה שרה.
"איפה הבננות??" היא צעקה אל החשוד.
הוא הביט בה בפנים חתומות ולא אמר מילה.
אמרה לו שרה באנגלית קלוקלת "I give you money you give me banana”
"בכמה כסף מדובר גברתי?" שאל החשוד.
שרה הביטה בשוטר מופתעת.
"חמישים שקל" ענתה שרה.
"הי, הי, הי" אמר השוטר ככה לא פותרים דברים בתחנה הזו –
"חמישים?" שאלה שרה ושלפה מכיס שמלתה שטר מקומט.
"סבבה" אמר חשוד, "אבל אכלתי אחת" התנצל.
"רק אחת?" היא סקרה היטב את הפנים שלו כדי לוודא שאינו משקר
"יש לך את המילה שלי" אמר החשוד
"יופי" שרה ניגשה ללחוץ את ידו.
פוקר-פייס
מאת: גבי דובדבני
השנה היא 2040. פרסום חדש קיפץ על מסכי הרשת החברתית: "מי רוצה לשחק איתי?" ההודעה שוגרה אל חלל הרשת. ארבע המילים ריצדו על מיליוני מסכים בו זמנית. אינספור זוגות עיניים הביטו בהן, וגללו הלאה. האחראי למילים הוא דולב, גבר בשנות החמישים לחייו, אב לשניים. ילדיו נולדו בתקופת ה-"בייבי-בום גל שני". כעת בנו הצעיר התרוצץ בסלון מול מצלמת רשת, מזנק לשכיבות סמיכה הירואיות על השטיח, כשרס"ר מתכתי צווח פקודות מתוך הטלוויזיה. הוא היה בעיצומו של גיבוש לסיירת סייבר. בתו הבכורה עודדה את אחיה, חגה סביבו במצוד אחר זוויות צילום מחמיאות. אמם נכנסה לסלון עם צלחת ירקות חתוכים.
"אמא! את מפריעה!" התנשף החייל-לעתיד. היא התנצלה בחיוך, הניחה את הצלחת ויצאה מהפריים.
מאוחר יותר בארוחת הערב, הכמעט-חייל היה פקעת עצבים. דולב הבחין בקו דקיק מצטייר במצחו של בנו.
"אל תילחץ, חמוד," הפטיר בהיסח הדעת, "אתה יודע שזה לא גיבוש אמיתי, נכון?" שקט השתרר בשולחן. הנער הניח את המזלג, הטיח את כיסאו לאחור ועזב את השולחן.
"אבא, למה כואב לך לפרגן לו?" זעמה הבכורה וקמה בעקבות אחיה. אשתו נעצה בו מבט חודר. דולב נאנח.
הפסיכולוגית טענה שהתסכול של דולב נובע מקנאה בבני משפחתו, שהיטיבו ממנו להסתגל למציאות החדשה. לא שזה משנה, כי אחרי שתי פגישות וידאו טיפוליות הוא הפסיק את העניין. הפרצוף המהנהן שלה דרך מסך הרגיש כל כך... מזויף? או סתם רחוק? דולב התקשה לקבוע. עבודתו בצוות המתכנתים בחברה מילאה את רוב זמנו. בתחילת המגיפה עוד היו מקיימים פגישות וידאו כעניין שבשגרה, אבל מספר אירועים מביכים הובילו לשינוי מדיניות. כשהפסיקו לתקשר על בסיס קבוע, התגלה שיעילות העבודה עלתה ב-300 אחוזים. כיום לא הכיר את פניו של איש שעבד עמו. הפגישה השנתית תמיד כללה סבב שמות וירטואלי – כל אחד הציג את עצמו בתמונת רקע שמייצגת את אישיותו. מיותר לציין שהפגישות האלו היו אירוע מלחיץ ומרגיז כשלעצמו, ורשימת תירוצי ההיעדרות התארכה כל שנה.
הרעיון הבזיק במוחו בהברקה של רגע: הוא יכנס מפגש! מפגש אמיתי, כמו פעם, כשהיה צעיר. אך עם מי? אף אחד מחבריו הישנים לא נשאר בקשר, לפחות לא כזה שהיה מעוניין להמשיך. אצבעותיו זזו על המקלדת מעצמן: "מי רוצה לשחק איתי? – מזמין אותך למשחק פוקר פנים-אל פנים!" הוא השתהה לרגע, הוסיף, "לזכר הימים הטובים", מחק את התוספת ושלח. שלושה אנשים הגיבו. הם קבעו להיפגש עוד באותו שבוע.
יום המשחק הגיע. דולב הנרגש סידר את הסלון. פעמון הכניסה צלצל, בדיוק בשעה שנקבעה. הדלת נפתחה. מאחוריה עמדו גבר ושתי נשים. פניהם השתנו במהירות, כאילו לא בשליטתם. שפתותיהם רעדו חלושות. עיניהם ברקו וכבו לסירוגין. דולב חש תחושה משונה, כזו שלא חש כבר שנים רבות. פיו נמתח בזווית מעוקמת. עיניו התכווצו. לחייו כאבו מהמאמץ החריג. הזרים נכנסו לביתו. הם יצאו מריבועיהם והגיעו, ממש עד אליו.
מראה שעל הקיר
מאת: ג׳ני אברקובסקי
מראה מראה שעל הקיר, מי אני רואה בראי?
האם זו אני? האם זהו פרצופי האמיתי?
פניתי להשתקפותי הברורה,
בתקווה שתפתור עבורי את החידה.
אך הזכוכית היא קצה הקרחון,
היא עוד מסתתרת מעצמה.
נשאבתי עמוק אל תוך תוכי.
אל מעמקי עצמי, בחיפוש אחר תשובה
שתגדיר את תפקידי.
במצולות הנשמה פגשתי חושך ואפלה.
רצתי מפוחדת בין עשרות פרצופים,
זיכרונות ומבטים של אחרים.
כל שראיתי היה שברי רסיסים,
כאלה שניסו בכוח להשלים פרצוף אחד.
ברחתי לרחובות כנועה.
בין מכרים וזרים שוטטתי אוחזת במעט תקווה,
בחיפוש אחר פרצוף חדש,
מי אמר שאסור להעתיק מאחרים?
הרחובות קרים, פרצופי האנשים אבודים,
לא הייתה תשוקה, אפילו לא שנאה.
זה נדמה כי כולם הפכו אדישים בעיצומו של המרדף אחר החיים.
אבל כשפגשתי אותו, הכל הרגיש אינסופי.
מבלי לשים לב,
בתוכו - איבדתי את עצמי.
הדרך בה עיניו הכחולות הביטו בי,
גרמו לי לראות את השתקפות שלי כמשהו חיובי.
אבל אם רק הייתי אז מבינה:
האהבה שלו לא הצליחה לכבות בתוכי את השריפה,
לאהוב אותו לא לימד אותי לאהוב את עצמי,
להיפך; לאהוב אותו הרחיק אותי מפרצופי האמיתי.
כשהוא הלך, הצורך למלא את החלל הותיר בי כוויה קרה,
כזאת שמתקשה כמו מכה יבשה.
כשהוא הלך, הצורה בה הסתכלתי על עצמי התעוותה,
במקום זאת מצאתי את עצמי הופכת כמוהם; אדישה.
ובו זמנית האמת חיכתה,
המתינה בשקט לרגע שאהיה מוכנה.
גיליתי בלית ברירה, שכולם עוטים מסכה.
כולם מסתובבים עם פרצוף שלא באמת מכיר את בעליו.
ואלו רק מעטים אשר עומדים מול המראה ומודים:
ההשתקפות לא מוצאת חן בעיני היום, ואולי בכלל.
מראה מראה שעל הקיר,
לא אשאל הפעם מי משתקף מולי.
דרכך אני פוגשת חלקיק קטן שמאפיין אותי,
אבל את כל כולי, אני יכולה לפגוש רק בתוך עצמי.
