בלוף
ירדן בר איתן
קלפים מפוזרים על שולחן חרוט בניצחונות, אורות אדומים וכחולים עוטפים את המועדון, כוסות ייגר מעורבבות במשקה אנרגיה מונחות ומחכות, הבגדים חשופים והרגשות בוערים לצד הז׳יטונים הצמאים למשחק שיכריע מי יזכה ברבע מיליון ובתואר הנחשק – אלוף העולם. הגבולות הפכו שקופים, הרצונות מהירים, התשוקה אגדית והמבט שלו נקלע ברשת כורי העכביש שלי. הוא מתיישב בכיסא מול השולחן והחריקה לא מזעזעת את אוזניי, אני כבר רגילה לרעש הצורם. הוא מלווה אותנו בכל משחק פוקר שנתי, כי מנהל המועדון קמצן. המאפרה ריקה, אני מוציאה קופסת סיגריות חדשה ופותחת את העטיפה. הוא שולף מצית אדומה, מבעיר את האש ומקרב אל שפתיי, ובתוכי סערה. אני מרגישה כמו סופה רטובה, רוצה לכבות את הלהבה כי אני יודעת שאחריה תבוא הכוויה. אך כעת, אני לא חושבת על ההשלכות ומגישה לו את הסיגריה שהדלקתי כטקס הפתיחה.
הוא מחייך. חיוכו שובה ואני באינסטינקט נושכת את שפתיי, נשיכה קצרה שמעבירה פרץ אדרנלין במורד גופו. אני מרגישה את פעימות ליבו מתגברות ואת נשימותיו הופכות קצרות ומרותקות. אני מסדרת את שערי, מלטפת ומסלסלת את הקצוות והוא לא משחרר את עיניו. זהו רגע ארוך ביני לבינו, אך מבחוץ מרגיש כמו מאית שנייה. העומק בעיניים, התשוקה המתחננת להפוגה, השתיקה שמלאה במילים וצורך להבין - למה רק פעם בשנה במשחק הפוקר המוכר, אנו מרשים לעצמנו להיות חשופים? בשאר השנה אנו מתנהגים כזרים. אולי אנחנו מתחבאים מאחורי הקלפים, זקוקים לתפאורה של המשחק החושפני כדי להודות שיש בינינו משהו שיחזיק יותר מכמה לילות בודדים.
מנהל המועדון מתיישב בכיסא השלישי, הוא מברך אותנו ומציע להוסיף טוויסט למשחק.
אנחנו מסוקרנים, מפנים את תשומת ליבנו ישירות אליו והתחרותיות שבנו משתיקה את הרגש בבת אחת. מנהל המועדון אדם צעיר, חיית מסיבות, כזה שחי ונושם את האווירה של בקבוקי האלכוהול הנפתחים וריח האנשים האבודים. אני מאמינה שהוא מרגיש בנוח בסביבתם, אזור נוחות לאדם מבולבל זה כמו הא׳-ב׳ שלומדים בגן. סביבנו לקוחות הבר מתאספים, הנשים בוחנות את החליפה שהוא לבוש בה, והגברים בוחנים את השמלה הצמודה שלי. האווירה מסחררת, המוזיקה מתגברת ומנהל המועדון מסביר, ״תבחרו קלף אחד באופן רנדומלי, ובעל או בעלת הקלף החזק יותר יקבל ממני עשרת אלפים דולר נוספים.״ אני מתלהבת, משתוקקת למגע הז׳יטונים הנוספים ביד שלי. אני צריכה את הכסף הזה, אנחנו מרוצים ולוחצים את ידו בהסכמה.
הברמן מביא עשרת אלפים דולרים בז׳יטונים ומניח באמצע השולחן.
מנהל המועדון מערבב את חפיסת הקלפים ואני מחממת את ידיי, מתפללת שהשנה אנצח אותו.
הוא פורס את הקלפים מולנו ומבקש מכל אחד לבחור קלף אחד. אני מביטה בו. הוא מביט בי חזרה. אנחנו לא נוגעים בקלפים, משהו בערב הזה מרגיש פתאום מקולקל. כי הוא בכלל לא אוהב פוקר לפי מה שמספרים, הוא פשוט עשה מהמשחק מקצוע כי זה כסף קל. ואני? אני כל חיי למדתי את תורת הפוקר, שנים על גבי חודשים שבהם התאמנתי כדי להיות הכי טובה, בשבילי זאת לא עבודה, זה כל מה שיש לי בחיים. אני מלטפת את הקלפים הפרוסים ומניחה את אצבעותיי על קלף אחד, שולפת אותו ומניחה הפוך מולי.
הוא שולף קלף ומביט בי.
״תהפכו.״
״שש לב.״ הוא אומר ועיניו משתהות על הקלף. הוא המום, הוא ציפה למינימום עשר תלתן.
״אס.״ אני אומרת וחיוך גדול מרוח על שפתיי, אני המנצחת! עוד עשרת אלפים דולרים למשחק הפוקר השנתי שמתחיל עוד חצי שעה. צוות הצילום נכנס ומתחיל לסדר את הציוד.
אני מביטה בו, הוא כבר לא נראה מובס. הוא מחייך אלי חיוך קטן ומגיש לי סיגריה חדשה.
אני מוציאה עשן חמקמק שעולה בעיגולים אל תקרת המועדון.
״אתה מוכן למשחק שיכריע מי אלוף העולם בפוקר?״ אני שואלת ואז מיד מוסיפה, ״או אלופה,״
הוא מחייך. הוא כל הזמן מחייך. ״אתה יכול להוריד את הכתר ולהניח אותו עלי כבר עכשיו.״ אני מודיעה בהקנטה.
״אז שיהיה לנו בהצלחה,״ הוא אומר וקם מהכיסא. הוא מתקרב ומנשק את שפתיי נשיקה ארוכה.
אני לא מצליחה לזוז, רק נאבדת בתחושה.
״אחרי המשחק, גברת אלופת עולם, אולי נשב לכוס ויסקי ושיחה קצרה?״ הוא שואל וליבי מתאהב בבת אחת. אני שותקת לדקה ותוהה, האם זו אסטרטגיה כדי שלא אהיה מרוכזת במשחק? או האם הוא באמת מעוניין להכיר אותי? אני מסתכלת עמוק אל תוך עיניו, מנסה לעבור את הפוקר פייס המרשים שלו ומבינה: להתאהב באלוף העולם בפוקר, אומר אף פעם לא לדעת, מתי הוא מבלף אותך.
אני מנידה בראשי, ״אין צורך. יש לי כל מה שאני רוצה.״ אני מבלפת בחזרה.
קלף הנזיר
דניאל ניב
בצאת הכוכבים אני מוציאה
את חפיסת הטארוט המתפרקת
ומחפשת תשובות.
זאת מין הרגשה מוזרה כזאת: לחפש בלי לדעת
את מה. לאחרונה
אני עושה את זה הרבה, מנסה למלא
חלל שהולך וגדל. חוטים בלתי נראים
מושכים אותי
לכל כיוון שעלול להפגיש אותי
עם נפשי.
אבל אני נפשי. אני זאת אני.
אני זרה לעצמי.
משחק מלוכלך
זד קאטסווי
״נפגשים היום בערב לטקסס הולדם אצלי, בשמונה, אתה מגיע?" שאל פליי את שיין.
"ברור, אני הולך לקרוע אתכם. דיברתם כבר עם טיפאני, סאמר, ליאו ודובי?"
"בטח אחי, מקצוען. הם כולם באים."
"יאללה מדהים, נתראה בערב." שיין ופליי ניתקו את השיחה.
פליי אירגן את השולחן במרתף, שם מפת בד קטיפתית ירוקה מכותרת במסגרת כתומה. על המפה הוא הניח את הקלפים, ז׳יטונים, מאפרות וכוסות וויסקי לכולם. כשהשמש ירדה החבר'ה התאגדו. כל אחד תפס מקום סביב שולחן העץ העגול. סיגריות שלופות וכוסות הוויסקי מלאות.
פליי – שתיים יהלום, שמונה עלה.
שיין – מלכה יהלום, נסיך יהלום.
טיפאני – מלכה עלה שחור, תשע תלתן.
דובי – מלך עלה שחור, אס יהלום.
סאמר – שש לב, שלוש תלתן.
"למה בנים הם כאלו חרא?" טיפאני פתחה. שיין ופליי הסתכלו אחד על השני וענו ביחד "מה הפעם?"
"אז פגשתי בחור חדש..."
"בליינד, פגשת עוד צ'אד." פליי קטע אותה, וזרק שני ז'יטונים של עשר.
"פגשתי אותו בבר, זה היה כמו רגע מהסרטים..."
"רייז!" קטע אותה שיין, "הוא זיין, וזרק אותך," שיין התפרץ והעלה את הקופה לשלושים.
"אני הייתי בסרט הזה," ענתה סאמר, "פולד!" וזרקה את הקלפים.
"דובי, תגיד לשני הבבונים האלו שזה לא ככה עם כל הגברים." קולה של טיפאני היה מיואש.
דובי הסתכל והנהן.
"דובי יעשה כל מה שתגידי לו, הוא מאוהב בך מהגן." ליאו נדחף לשיחה. "דובי היה שוכב על הגדר בשבילך אם היית מבקשת ממנו. אני בפנים." ליאו נכנס להתערבות.
"טיפאני לא תשכב עם בנים כאלו" דובי דיבר בתורו. "גם אני בפנים על ההימור."
טיפאני הסתכלה על דובי בעצב.
"טיפאני?" פתח פליי, "לכו לעזאזל, אני בפנים."
ליאו – מלכה לב, מלך לב.
- פליי פתח את הפלופ. שמונה יהלום, תשע לב, שתיים לב.
"ישבתי עם חברות בבר הפאזל, שתינו צחקנו, והוא ישב על הבר מול הברמנית עם החברים שלו. היה לו שיער ארוך גולש, כתפיים רחבות וגוף בנוי טוב." טיפאני המשיכה בסיפור.
שיין זרק עוד עשירייה לקופה והסתכל על ליאו, "המשפט הבא שלה יהיה שהם נפגשו בדרך לשירותים.
טיפאני נאנקה כנפגעת. ונשארה במשחק.
"אני בפנים" דובי אמר.
"בדוק אחי.." אמר ליאו ונכנס.
"רייז," אמר פליי, "הוא זיין אותה בשירותים." והכניס עוד עשרים.
שיין הדליק סיגריה ולקח שאיפה ארוכה. "פאק, אתה מעלה נקודה מעניינת. אני חושב שטיפאני לא כזאת זנותית..." שיין הסתכל על טיפאני ששמרה על פוקר פייס. "אני בפנים, אין מצב הם שכבו באותו לילה."
דובי שרצה להאמין לטיפאני ואז הסתכל על פליי, "אני בפנים."
"אני עם פליי על זה, טיפאני היא זנותית. נו באמת חברה כולנו גדלנו איתה, אתם לא זוכרים את היומולדת שבעה עשרה שלי?" אמר ליאו.
"פולד" טיפאני אמרה מסמיקה.
"הא!" פליי וליאו הרימו 'היי פייב' אחד לשני.
"אני עם שיין, הם לא שכבו!" דובי התעקש.
"אוי דובי, אתה מכור."
"תן בפלופ." התעקש דובי.
- פליי הוסיף לפלופ אס תלתן.
"נו, אז מה קרה?" שאלה סאמר את טיפאני בהתלהבות.
"החלפנו מבטים שעה קלה, ולבסוף הוא ניגש אלי."
"שיט," שיין אמר, והסתכל לעבר פליי וליאו שנראו מרוגשים קלות. "אני בחוץ." וזרק את הקלפים.
"תעביר סיגריה שיין," ביקש פליי. שיין נענה לבקשה ושלף אחת בשביל פליי, "אחת גם לליאו נשמה," הוסיף פליי. בפנים מובסות שלף שיין סיגריה נוספת לליאו.
פליי הציץ בקלפים שלו שוב, וזרק מטבע של חמישים לקופה. "הגשת מועמדות לחברת הארכיטקטורה החדשה בעיר?"
"עזוב אחי, אני לא אצליח לצאת מהעיר המקוללת הזאת."
"אני רוצה לשמוע את ההמשך של טיפאני," התעקש דובי.
"עזוב אחי, הסוף כבר כתוב בקלפים, זה לא המשחק שלך דובי." ענה פליי.
דובי וסאמר לטשו עיניים לעבר טיפאני שהרימה גבה ואת שני ידיה באוויר "סורי דובי," אמרה.
"פאק! אני בחוץ." אמר דובי והטיח את הקלפים על השולחן.
"אנחנו נצא מהעיר הזאת. זה תלוי רק בנו." פליי אמר בהתלהבות.
"אין לי כלום אחי, אני סתם עוד אחד בין מאות מתמודדים אחרים שהתחילו עם יד טובה משלי מהרגע שהם נולדו." ליאו התבאס.
"מה פתאום אחי, אנחנו הארכיטקטים של הגורל שלנו, אנחנו המאסטרים של עצמנו."
"מה אתה מבלבל במוח, מהרגע שהקלפים חולקו, זה היד שקיבלת, כל העשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות את עתיד."
"מה אתה מזיין ת׳שכל, הם לא מחפשים את העשירים, הם מחפשים את המוכשרים."
ליאו השתהה קלות וזרק לקופה חמישים.
פליי הסתכל שוב בקלפים. "דאבל דאון, מאה."
סאמר, טיפאני ושיין החליפו מבטים.
"אם העולם היה כזה הוגן והגון, אני ואתה לא היינו גדלים בשכונה המסריחה הזאת, ואמא עוד הייתה בחיים." רטן ליאו.
"מה שקרה לאמא לא קשור לכסף, זה מזל, ולנו היה מזל גרוע, זה קורה."
"מה שקרה לאמא קשור ועוד איך לכסף, כי לא יכלנו להרשות את הטיפולים."
"אמא קיבלה סרטן, אם היא לא הייתה מקבלת סרטן, לא היינו צריכים כסף לטיפולים.
"אם אתה כל כך מאמין במזל... אול אין." ליאו דחף את כל כספו.
פליי הסתכל על החברים ואז על ליאו. "אול אין." ענה פליי בפנים נוקשות.
"תחשפו קלפים." אמרו כולם.
פליי חשף שתיים יהלום ושמונה עלה, ליאו חשף מלכה לב ומלך לב.
"אתה רואה אחי, בקלפים כבר היה לך ניצחון מהרגע הראשון." כעס ליאו.
"אתה לא יודע מה ייצא בפלופ. בוא נעשה דיל ליאו, אם אתה מנצח אתה מגיש מועמדות, אם אני מנצח אתה לא, ככה נראה אם העשירים תמיד מנצחים."
"תן בפלופ!" דרש ליאו.
הם הסתכלו אחד על השני במבטים נעוצים.
- פליי חשף נסיך לב בפלופ.
נשמתו של ליאו נעתקה. "כל הכבוד אח שלי היקר, אתה הולך להיות ארכיטקט."
פליי קם והלך לחבק את אחיו. "החיים בידיים שלנו, אנחנו רק צריכים להאמין בלב הקלפים ושהמזל יחייך אלינו איפה שאפשר."
דובי, טיפאני, סאמר ושיין נעמדו על הרגליים ומחאו כפיים. ליאו נשאר לשבת במקומו לעוד רגע קל.
"תודה פליי. אני אוהב אותך."
מגדת העתידות
ג׳ני אברקובסקי
מטפחת אדומה עטפה את ראשה,
ענק יהלומים נענד על צווארה
ועיניה השחורות נצצו כמו הכוכבים.
היא מגדת העתידות של ניו אורלינס.
במסעדה הבוהמית היא הייתה אורחת קבועה,
עם סיגר ארוך בפיה ומעיל פרווה.
האישה הייתה מבוגרת, נראותה שונה, אפילו חיוכה הביע
מסתורין ואפלה. אך מאיפה כל העושר?
בני התמותה שאלו פעם אחר פעם.
שום תשובה ברורה לא התקבלה, מלבד העובדה –
לגברת יכולות קסומים וסגולה.
את היכולות שלה הפגינה דרך קלפים.
כל דבר שתרצה לדעת היא תבשר לך בעזרתם
רק תתפלל, שחלילה לא תקבל את קלף המוות או הבגידה
הרי משם הדרך אל הסוף מהירה.
לא חסרו לקוחות לגבירה האפלה,
היא שירתה וניבאה להם את כל שחזתה.
הקלפים סיפרו לה על גורלותיהם
ובתמורה קיבלה תשורות וכספים על חשבון
עתידם.
ביום מן הימים הגבירה לא עמדה בפיתוי.
בעזרת הקלפים החליטה לגלות את עתידה לעצמה,
אך הקלפים לא רחמו על הגבירה האפלה
והקלף הראשון ניבא לה אהבה.
אהבה אמיתית וטהורה כזאת שהגבירה
מעולם לא חוותה.
אך הקלף השני בישר לה נבואה מרה.
הפתעה, תפנית בעלילה, שאליה הגבירה לא הייתה מוכנה.
מלאך המוות חיכה לה בפינה, מוכן לקחת אותה לנסיעה
שממנה לא תהיה חזרה.
בערב הגורלי ישבה הגבירה במסעדה הבוהמית.
פעימות ליבה התגברו כשאדון גריפית׳ הביט בה לרגע קצר.
נשימתה נעתקה, עיניה זהרו ופרץ אדרנלין זרם במורד גבה.
הגבירה התאהבה.
היא נשבעה, שהוא ורק הוא
לנצח יהיה שלה.
בצעדים זהירים התקרבה לאדון גריפית׳ והסתכלה בעיניו,
לחשה מספר מילים והוא לחש לה חזרה.
משם הדרך לאבדון הייתה חלקלקה,
כי אדון גריפית׳ היה נשוי; לעומתה.
הגבירה בחרה להתעלם מהעובדה,
זה לא עניין אותה כל עוד אדון גריפית׳
יאהב אותה בחזרה.
כך, כל ערב ולילה האדון היה לצידה.
חייהם הפכו שלמים, מרגשים ומלאים
בסודות יפהפיים.
הקלפים לעולם לא משקרים.
מלאך המוות המתין והמתין,
אך הגבירה לא נענתה לבקשה.
זועף וזועם מלאך המוות נכנס לחלומה של אישה,
ולחש באוזנה - את הסוד הכמוס ביותר של הגבירה.
אשתו של אדון גריפית׳ נכנסה אל המסעדה זועקת ובוכה,
היא אחזה באקדח של בעלה וירתה שש יריות אל תוך
ליבה של הגבירה.
זה היה סופה של הגבירה האפלה ,מגדת העתידות של ניו אורלינס.
אמנם חבריה הקלפים הזהירו אותה , אך פיתוי האהבה ניצח גם אותה.
מלך, מלכה, אס
ירדן בר איתן
לעיתים אני כולם, שלל הרגשות של קלפי הפוקר, האס השובב, זה שברגע משנה את מהלך המשחק.
המלך, זה שעומד יציב אך רועד מבפנים, המלכה, זאת שכולם מפחדים ממנה כי היא עוד מפחדת מעצמה.
וגם שאר הקלפים הזוטרים, שש תלתן, שבע לב, הם מלאים בתובנות חיים אך בגלל חזותם לא בהכרח בולטים.
קל להאמין לציור המושלם, זה שהקונוטציה שלו מסמלת ניצחון עוד לפני שנחשף.
זה הפוקר פייס המרשים שתלוי על כולנו כמו איפור על מסכה, זה הבלוף של החיים אף פעם לא לדעת
מיהו האיש שעומד מולך. תצעק ״אול אין!״, בטח גם לא תאבד דולר אחד. תתבייש, אל תעשה ״פולד.״ אף פעם אל תודה במצב האכזר. תרמה, תשקר, תראה איך מניפולציה משכנעת את האחר שאתה – הכי טוב מכולם. קח הימור חבר, הכל עניין של מזל. הטכניקה של הקלפים היא בעצם המשחק בהצגה. ואתה השחקן הראשי, אז קח את התפקיד ותרשים במבט. רק כשתחזור לדירתך, אל תוך עצמך, בסוף היום תשפיל את ראשך ותשאל:
למה מראש ויתרת על עצמך? אולי אתה יכול להיות יותר מעוד שחקן בהצגה.
מספרים שניצחון מוחץ, כוס אלכוהול חריפה ולילה במיטה זרה – תמיד עושה את העבודה. משחררת את השדים, מתקנת את הפחדים, כמו נסיעה ברכבת הרים כשאור היום כתפאורה. אבל עבורי, עבורי הניצחון מסתתר רגע לפני שחושפים את הקלפים על השולחן. שם, כשהפוקר פייס בשיאו, האמת זוהרת ומראה את עצמה. היא נמצאת בין המבט בעיניים, בין אצבעות היד שזורקות את הז׳יטונים, שם היא חיה תלויה ותלושה, אבל קיימת במלואה. היא מביטה בפוקר פייס וצועקת: תאמין במה שיש לך ביד, בקלפים שקיבלת. תשחרר את הפחדים שחיים בתוכך, תזרוק אותם כמו את הדולרים שהפסדת מתוסכל, ותנפץ את המסכה שתלויה בארון, כמו הבגדים המגוהצים ליציאה. תהיה אתה, באשר אתה, למרות ועם כל מה שאחרים חושבים עליך בקול רם.
אתה משחק הפוקר של החיים, אז אל תאיים בהימורי אול אין, תהיה מחושב ותתכנן את המהלכים.
אל תשכח, כשמערבבים אותך, כשאתה מתאחד עם שאר הקלפים, עם שלל צבעי האנשים, תמצא את עצמך ואל תהפוך להיות כמו כולם מהפחד שלא תתאים. אחרת חייך יראו כמו משחק פוקר נצחי מהול בהפסדים עצמיים. ואילו אני מציעה, תשמור בידך את הקלפים ובכל תור תחליט: בעזרת איזה קלף תנצח הפעם.
רביעיות קיפוח
גבי דובדבני
הסיפור, הדמויות המקומות וכו'בדיוניים לחלוטין. כל קשר למציאות מקרי בהחלט. אין שום כוונה לפגוע באף אחד/ת/ים/ות.
מחלקת ההדרכה האוניברסיטאית הייתה חדרון שהכל בקושי שתי כורסאות, שולחן וקומקום. כמו בכל קיץ, שלושת חברי המחלקה התאספו במשרדון הדחוס כדי לבנות את ההכשרה השנתית לסגל הבכיר באוניברסיטה. פרופסור כרמית סוסתיאל, ראשת החוג לסוציו-פילוסופיה באוניבריסטת תל - עיש ורכזת המחלקה, החלה לאבד את סבלנותה.
״לא הייתי רוצה למחזר תכנים משנים קודמות,״ הפטירה, ״אבל אם אין רעיון אחר...״ דלית המזכירה הקלידה בטאבלט הזעיר במהירות שיא. כרמית נאנחה. לעיתים מזכירתה הצעירה דמתה בעיניה לכלבלב נחוש לרצות. כעת עיני הכלבלב האלו נתלו בהערצה בד״ר יהלי מעוז - חוקר פולקלור אורבני, שהיה במקרה המרצה הצעיר ביותר בקמפוס ותוספת חדשה למחלקה. ״בטוח יש איזה תוכן רלבנטי שנוכל להביא להם...לא?״ הוא שאל. כרמית הסוותה חיוך קטן. הוא עוד ילמד איך הדברים עובדים כאן, חשבה לעצמה. יהלי התכנס במחשבותיו, טורף חפיסת קלפים בהיסח דעת. נורה דמיונית נדלקה בראשה של הפרופסור.
״כמוסד אקדמי חשוב שנהיה תמיד רלבנטיים ומעודכנים.״ דלית פזלה לכיוון מחשב נייח עצום וגלגלה את עיניה. ״הסגל מתקשה לעמוד ב...דרישות ה-פוליטיקלי קורקט. המשובים העלו הרבה קושי בנושא. מה דעתך, יהלי? תוכל להכין על זה משהו?״ עיניו נדלקו. זו ההזדמנות שחיכה לה. ״אני בטוחה ששניכם תעשו עבודה מצוינת. רק שאף אחד לא יעלב לנו, בסדר? כולם כל כך רגישים היום...״
חדר מלא אקדמאים הרים גבה לכיוון הדוקטור הצעיר. כולם, בעיקר הוא, ידעו את משמעות המעמד. יהלי נשם עמוק. "מה דעתכם על המושג 'פוליטיקלי קורקט'?" הכיתה פצחה בדיון ער. מהמרצים הצעירים עד ותיקת המרצות, מפיזיקה ועד מגדר, לכל אחד היה מה לומר על ההעלבויות היחודיות של תלמידיו, על פליטות הפה או הפחד המצמית מהן, על תחושת ההליכה על ביצים. מרצה ותיקה להיסטוריה סיפרה על קבוצה שהחרימה קורס שלה בשל המילה "כושי". מרצה צעיר תיאר איך גימגם מול מי שלא ידע אם הוא סטודנט או סטודנטית.
"חברים," הכריז יהלי, "עכשיו נשחק משחק שיעזור לכולנו לזכור את כל הטייטלים ה- PC. מישהו לא מכיר 'רביעיות'? כל רביעיה, או "ספקטרום" כמו שאנחנו נקרא לה, קשורה לזהות אחרת- מגדרית, אתנית וכו'. כדי להשלים ספקטרום צריך להחזיק בכל הזהויות. שאלות?" דלית עברה בין השולחנות, מחייכת מאוזן לאוזן, וחילקה קלפים צבעוניים. המשחק התחיל. "למי יש ביסקסואל?" "לי! יש לך אפרו-אמריקאי?" תוך דקות החדר גאה בצחוק משוחרר של מי שיודעים שלשם שינוי, כאן לא יתפסו אותם במילה. דלית התמוגגה. במסגרת תפקידה החדש כא. אינסטגרם של החוג לחינוך, היא לא התאפקה. הסלפי שצילמה על רקע משחק הקלפים המתלהט נשא את הכותרת: אין על מחלקת ההדרכה! מי אמר שהאקדמיה לא משחק ילדים? #הכשרת_סגל #רביעיות_קיפוח. למחרת #רביעיות_קיפוח הציף את הרשת. הם כיכבו בכל קבוצות הפייסבוק של האוניברסיטה. האינסטגרם הוצף בתמונות של הקלפים, ממים פארודיים, פוסטים זועמים. דיונים ערים בעד ונגד המשחק התפתחו בתגובות. היו מי שקראו להשעות את המרצים, לבטל את מחלקת ההדרכה, להחרים את האוניברסיטה. היו אחרים שבירכו על הגישה היצירתית ואף עודדו מוסדות אחרים להצטרף למהלך.
מי שהגיע לאוניברסיטת תל-עיש למחרת לא היה מזהה אותה. שביל הכניסה לבניין גילדנשטרן למדעי המודרנה הפך לנחשול אנושי. המונים התגודדו ברחבת הדשא, צועקים ונושאים שלטי מחאה ססגוניים: "אפליה היא לא משחק", "לא תעשו ממני סריה!", "הזהות שלי-לא המשחק שלכם!" התא הגאה והחזית הורודה איחדו כוחות ונפנפו בדגליהם. אדם גבוה ובלתי מובחן מגדרית זעק אל תוך מגפון: "בומרים אטומים, זמן להתעורר!" תרועות ומחיאות כפיים עלו מהקהל. "איזה מין מודל לחיקוי אתם, הופכים את המאבקים שאתם מלמדים עליהם לבדיחה? הזהות שלנו היא לא המשחק שלכם!" נציגי התא המזרחי, עטויים בסמלי הפנתרים השחורים הריעו בהסכמה. קריאות "גם לביסיות מגיע ללמוד! גם לטרנסיות מגיע תואר!" התערבבו ב- "אשכנזים – לא תשחקו בנו יותר!", מונולוגי ספוקן וורד וציטוטי שירה מערס-פואטיקה. מהצד השני של הדשא, החוג לחינוך התאחדו בתמיכה במחלקת ההדרכה בקריאות ובשלטים צבעוניים: "אוהבים אותך יהלי!", "דלית את משלנו!", "גם אני בעד חינוך יצירתי!", "גם מבוגרים צריך לחנך". קריאותיהן נשמעו חלקית דרך מיקרופון מחובר לבידורית: "אנחנו צריכים להיות גאים במרצים שלנו, שמצעידים את עצמם ואותנו קדימה! למידה חוויתית היא העתיד! רק ככה נוציא את האפליה והקיפוח הישנים מהאקדמיה!" שני הגושים החלו לפנות זה מול זה. הנאצות הוטחו ישירות והפכו אישיות יותר ויותר: "גזענים! הומופובים!" "המשפחה שלך גאה שאת מתחנפת לאשכנזים?!", "לקקנים!" "למי לא תלקקי בשביל ציון,אה?", "חלאס, לא כל דבר זה קיפוח! צא מהתחת של עצמך!", "להיעלב יותר קל מלעבור מבחן, נכון, אידיוט?", "פחדנים!"
עוד באותו הערב, ד"ר יהלי מעוז נקרא בדחיפות למשרדה של כרמית. היא ישבה בגבה אל הדלת, מכרסמת אגוז בעצבנות. כשנכנס כחכחה בגרונה. הוא התיישב.
"לא קל לי לומר זאת, במיוחד בהתחשב בכך שאני העליתי את הצורך בהכשרה בנושא הפוליטיקלי קורקט, אבל... אני מניחה שזה הלך רחוק מדי." יהלי שפשף את עיניו האדומות מעט לאחר לילה ללא שינה. הוא הנהן.
"אני מניחה שאתה מבין מה עומד לקרות עכשיו?"
באותו השבוע פרסמו כל עמודי הסושיאל האוניברסיטאיים הודעה אחידה:
"אוניברסיטת תל-עיש מצרה על כל אי נוחות או פגיעה לכל אוכלוסיה שהיא שנגרמה כתוצאה מהכשרת הסגל האחרונה. ד"ר יהלי מעוז, חוקר ואיש סגל מוערך, לקח את האחריות כיוזם ההכשרה. לאחר בירור בועדת האתיקה, ד"ר מעוז סיים את דרכו באוניברסיטה. כלל הקורסים שלו מבוטלים לאלתר. אנא פנו למזכירות החוג."
