נווד הרמזורים
ירדן בר איתן
מספרים עליו שהוא עומד זקוף כשהוא מתקן את הצבעים ועם זאת מבטו מיואש. הוא לא מסתיר דבר מהעוברים ושבים, ובעיקר את רגשותיו. הם ישר מופיעים על פניו היא אומרת, בייחוד כשהנהגים בכביש מזרזרים אותו. למרות זאת הוא משתדל להיטמע ברקע של רחובות סואנים ומכוניות מהירות. עיניו גדולות ומבריקות והוא בין היחידים שיגיעו בלילות החשוכים כדי לתת אור. אז מדוע הוא מבקש להתנער מתפקידו? מדוע כועס על ההגדרה של שלושת הצבעים ברמזורו?
האוויר חם, הימים ארוכים וציוץ הציפורים מתחלף בצפירה אכזרית. הפעם כשאני פוגשת אותו, הוא נראה חלוד, כאילו מאס בעצמו. פניו חיוורות, צבעיו כהים, האדום הזוהר שתמיד נמצא מעל ראשו לא נראה לעין ומבלבל את שאר הנהגים. הוא לא ידוע כמה הוא חשוב, לא מבין שבלעדיו הדרך הופכת מסוכנת ומסורבלת עבור כולם. אני שואלת לשלומו והוא מיד שופך את אשר על ליבו. זה מרגיש כאילו חיכה ימים ולילות שמישהו יעצור את רכבו, יפתח את החלון ויתעניין בגורלו.
״אני רוצה להיות יותר, יותר מכמה דברים בודדים,״ אני עוצרת אותו ומסבירה שלעיתים להתמקצע בדבר אחד עדיף מאשר להתפזר בעשרות רעיונות. הוא מניד בראשו וממשיך, ״העולם שלנו בנוי מאנשים שמחליפים בכל רגע את צבעם הטבעי, עונדים מסכות כמו שרשראות ורודפים אחר משמעות אמיתית. ואני, אני תקוע באותו המקום, באותו התפקיד, ללא מעוף וללא היכולת כך להמשיך. אינני רוצה עוד להיות בתפקיד שמגדיר הצלחה רק על פי שלושה צבעים: אדום, צהוב, ירוק. זה כל מה שאני.״
אני מהנהנת בראשי ומנסה להבין. הוא בעצם כמו כל בחור מוצלח שמאס בתפקיד. כמו בחור שאהב רק בחורה אחת כל חייו ופתאום החליט שהוא רוצה להכיר אחרות. או כמו בחור שעבד כל חייו כדי להגיע לעבודת החלומות, אך אז בדיעבד הבין - זה לא מה שחשבתי שארגיש. פעם כשראיתי אותו מתקן את הרמזור חשבתי שהוא פיצח את הקוד אל עבר חיים מאושרים. הרי יש לו בית חם, תפקיד חשוב ומשמעותי וגם אז צבעיו בהקו וחיוכו היה מסביר פנים.
אז מדוע הוא לא מסתפק באושר הבסיסי שהוא מקרין? אולי בגלל שהוא מעולם לא גילה מקומות חדשים, לא חווה, התנסה, רק הביט בעוברים ושבים. הם יצרו עולמות, ילדים והוא נותר בודד בשגרת חיים שהפכה ריקה מתכנים מעניינים. בכל יום הוא מתקן רמזורים ורואה בכבישים פרצופים לחוצים שמנסים להתבלט או להיטמע. חלקם צועקים עליו ואחרים אפילו לא מבחינים בו. הוא מספר שלמד את תורת בני האדם על ידי חוויותיו ברמזורים, והוא הפך עצוב כשגילה שאנשים משתנים על פי חשקים של אחרים, מוותרים על המסתורין ורק מנסים להפוך להיות צבע יסוד פשוט בעל תפקיד מוגדר ונצחי.
אבל כעת הרמזור מקולקל ואני מאחרת לעבודתי. הוא מביט בי מותש ואז שולח אותי לדרכי. אני סוגרת את החלון ונוסעת אל השגרה. במראה אני מסתכלת עליו בפעם האחרונה ומקווה שיום אחד יבין, שלעיתים להגדיר הצלחה על פי שלושה צבעים זה קל יותר מלהסתבך כמוני, עם הגוונים.
נגד חוקי הרמזור
גבי דובדבני
החיים איתו היו נסיעה בכביש מפותל ומלא רמזורים. צריך ללמוד את הדרך, לדעת איפה להאט, להאיץ, לעצור. לרוב היא יודעת. היא מזהה את האור הצהוב מקילומטרים, מאטה עוד לפני העיקול, נוקטת בכל אמצעי הזהירות. המורה לנהיגה לימד אותה פעם את המשחק שהפך למוטו לחיים: תחרות האיטיות. "את בתחרות עם הרמזור- מנצח מי שמגיע אחרון. תתקדמי הכי לאט שאפשר, שיחליף את כל הצבעים לפני שתגיעי. ככה תפספסי את האדום ולא תצטרכי לעצור בכלל."
לפי החוק הזה היא חיה, לא רק בכביש. מקפידה לא ללחוץ על הגז, לאותת לפני כל מהלך שעלול להפריע. וליאור, הגבר היפה מדי עם העיניים הירוקות, היה הרמזור הפרטי שלה. כך היא קראה לו בינה לבין עצמה. כל רגע איתו נצבע באחד משלושה צבעים- ירוק, צהוב, אדום. להתקדם, להיזהר או לעצור. וכשלא שמה לב, כשלא עצרה בזמן... תאונות קורות לפעמים. עם הזמן, היא הסתגלה לחוקי התנועה הייחודיים שלו. היא למדה לדבר בזהירות ולהתכונן לפיצוץ. כשכעס זה התחיל בשקט. אדם אחר לא היה מבחין בהבדל. רק העיניים הירוקות נדלקו, ולשבריר שנייה נדמה שעבר בהן זיק צהבהב. הזמן היחיד בו הרגישה בנוח היה כשנהגה. חוקי התנועה המעורפלים של ליאור התחלפו בתמרורים ברורים וגלויים. מאחורי ההגה התפקידים התחלפו. היא הובילה אותם באומץ בנהרות האספלט ההומים, הוא ישב במושב לצידה ושתק. בסתר ליבה ידעה שלעולם הוא יזכור לה את זה. גם אם ביום מן הימים יהיה לו רישיון, תמיד הוא ישנא אותה על הכוח הבודד הזה, היתרון היחידי שיש לה עליו.
זה היה בערב מסיבת האירוסין של אחותה. היא לבשה שמלה צהובה מעט צמודה ונעלי סטילטו גבוהות שעלו כמו שכר הדירה החודשי שלה, ונסעה לאסוף את ליאור. כשהגיעה לדירתו, נשארה ברכב וחיכתה. היא לא התקשרה ולא צפרה. הוא שנא את זה. לא הפריע לו שתצפור לנהגים אחרים, אפילו שעשע אותו, אבל לו - לא צופרים. היא חיכתה עשר דקות. עשרים. אמה השביעה אותה שהפעם, לשם שינוי, תגיע בזמן. ליאור לא היה חייב לבוא, אבל הוא התעקש. משפחתה העריצה אותו. מה הפלא, עם החיוך הרחב הזה, הכדורגל החתום שהצליח להשיג לאחיה הקטן ליום ההולדת אלוהים יודע איך, והמינגלינג המפלרטט-קלות עם הדודות...
לא פעם היא אמרה לפסיכולוג ש"אם ניפרד, אפילו אמא שלי תהיה בצד שלו."
הם לא ראו את הרמזור, את שינויי הצבעים. עבורם האור שלו היה ירוק תמיד. הנייד שלה רטט בעצבנות. שמלתה בצבע הלימון הדביקה אותה למושב. לבסוף ליאור הופיע. היא ישבה במושב הנהג, מסתמסת בעצבנות. "סליחה על העיכוב", הוא חייך מבעד לשמשה. היא לא הסתכלה אליו. הוא משך בידית הדלת, היא לא זזה. רגלה ריחפה מעל דוושת הגז, מהססת. משהו בה השתוקק ללחוץ על הגז בכל כוחה, לנעוץ את עקבי הסטילטו בדוושה כמו אגרוף ארוך ומספק. לרגע דמיינה שיש פנים מתחת לכף הרגל, שהיא דורכת עליהן באיטיות...
"הלו!" אגרוף על החלון העיר אותה בחבטה מהרהוריה. היא הפנתה את ראשה ופלטה צווחת בהלה. פניו נצמדו לחלון. הזיק הצהוב בעיניו תאם לגוון שמלתה.
"תתני לי לחכות עוד הרבה?" היא הורידה את החלון לכדי פתח דקיק והביטה בו. חכמה לא צודקת, חכמה לא צודקת, שיננה בליבה. כמעט שיכלה לחוש את נשימתו דרך הזגוגית. היא נשמה עמוק ופתחה. הם נסעו בדממה. מחשבותיה דהרו. הם ישאירו שם את הרכב, זה מה שסוכם. היא לא ידעה מתי בפעם הבאה תנהג שוב לידו; מתי בפעם הבאה תוכל לומר את המילים שכבר עמדו על קצה הלשון, במקום היחיד שבו הוא לא יכול לפגוע בה... היא נשמה עמוק.
״אני לא מסוגלת יותר." ליאור המשיך לבהות מהחלון. היא נאנחה, פוזלת בעין אחת לכיוונו ובשנייה לכביש. "אני לא יכולה להמשיך ללכת על ביצים לידך כל הזמן. ההתפוצצויות האלה, וההתנצלויות, אני..." הוא נדרך. היא גימגמה, מנגבת ביד אחת דמעה סוררת. עיניו השתנו בהילוך איטי.
"את רצינית איתי?" היא הנהנה. הדמעות זלגו וטשטשו את ראייתה. התנועה הלכה והצטופפה. הזיק הצהוב בעיניו הלך והתכהה. "ליאור, אל ת... זה נראה לך בריא מה שקורה כאן? זה נראה לך נורמלי?" הוא הסתובב לכיוונה. "איך את מעזה..." בתנועה מהירה הוא הרים את זרועו, היא הרימה ידיים להגן על פניה ... פייייייפ! היא לחצה על הברקס חזק כל כך שהרגישה את חום הכביש דרך הנעל. הרכב נעצר בחריקה סנטימטר מאורו האדום של הרמזור, כשנהר מכוניות זרם לעברם מהכיוון הנגדי. שניהם נשמו לרווחה, בזמן שהאור התחלף לאיטו – אדום... כתום... ירוק. הוא הביט בה, מבועת.
"אני כל כך מצטער, אני...." היא לא ענתה, רק הפעילה את האיתות הימני, בניגוד להוראות הוויז. הרכב התקרב בזהירות לתחנת אוטובוס על הכביש הראשי. הוא הביט בה מבולבל, עיניו ירוקות לרווחה.
היא שחררה את כפתור הנעילה האדום.
"צא." עיניה רשפו. הוא פתח את הדלת. "אני מצטער."
היא לחצה על הגז וזינקה קדימה, מותירה שובל רמזורים אדומים מאחוריה.
ליל רמזורים
דניאל ניב
רגלי רועדת על דוושת הגז בדרכי לאסוף אותו משדה התעופה. אני לא מסיטה את עיניי מהכביש, אבל מחשבותיי דורשות לסטות ממנו ככל שאני מתקרבת ליעד. אני עוצרת מול רמזור צהוב ונאנחת בהקלה שיש עצירה קצרה. הרמזור עומד יציב מולי, והאור הצהוב שבוקע ממנו מאיר חלק בליבי שהתכחשתי לו תקופה ארוכה. הרמזור מתחלף לאדום והזיכרון של אותו
הלילה הרחוק שוטף אותי מחדש.
תרחישים רבים היו עלולים לקרות בליל נשף יום אהבה, אך מה שבאמת קרה לא היה עולה בדמיוני. את הנשף הכי רומנטי בשנה ביליתי עם פיטר. לאחר כמה שעות, הוא הציע שנסתובב קצת בעיר. הסכמתי בתנאי שנעבור במעונות כדי שאחליף את העקבים הארורים. הלכתי בכאב רב ופיטר צחק עלי כל הדרך, אז כמובן שזרקתי עליו את העקבים בחיוך מלאכי. פיטר קפץ ותפס אותם באוויר, משחרר קללה ומאיים שיחזיר לי. רצתי ממנו צוחקת ויחפה, מרגישה את האדמה הלחה שוקעת תחת משקלי.
עצרנו מול דלת דירתי עם פנים סמוקות מהריצה ומהרוח הקרירה. משכתי ממנו את העקבים שהחזיק אבל בתגובה הוא צחק ולא שיחרר אותם מידיו. בחצי חיוך הוא רכן אל פניי ורגע לפני שפגש בשפתיי- הדלת בהמשך המסדרון נפתחה.
אנחל סגר את הדלת מאחוריו ונשען עליה בידיים שלובות. לקחתי צעד אחורה מפיטר והרגשתי את הסומק מתעצם בלחיי. "חיכיתי שתחזרי. אני צריך לדבר איתך," אמר אנחל והעיף בפיטר מבט. "לבד."
"שתיים בלילה," הגיב פיטר, קולו נוטף חשדנות.
אנחל הרים את שעון היד מול פניו. "למען האמת השעה היא שתיים ועשרים ושש דקות."
פיטר הסתכל עלי, מצפה לתגובה ראויה.
נשכתי את שפתיי והסתכלתי שוב על אנחל. עיניו הירוקות התרככו והוא אמר, "אני צריך אותך."
הבטן שלי התהפכה. אנחל לא מדבר כך. סובבתי את ראשי אל פיטר בחיוך מתנצל שמסמן את סוף הלילה שלנו. פיטר נאנח, ואחרי התלבטות קצרה רכן לנשק אותי. מובכת, הזזתי את ראשי כך ששפתיו נפלו על הלחי שלי.
"אתקשר מחר," הוא מלמל והלך לאורך המסדרון עד שנעלם.
"נראה שהוא מחבב אותך," אמר אנחל וסקר את כפות רגליי המלוכלכות. "אלוהים יודע למה."
"אתה חשוב שאתה מאוד משעשע, נכון?" שאלתי, מתעקשת להוציא ממנו חיוך קטן.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי חסרת סבלנות.
אנחל סימן לי להגביר קצב. "את תראי."
אנחל נמנע מלדבר איתי כל הדרך, וככל שהתרחקנו החרדה שחשתי גברה. הוא נכנס ליער ונעלם בחושך שבין העצים. התקדמתי אחריו וביחד טיפסנו על גבעה כמעט מבלי לראות דבר. כשהגענו לפסגה, עמדנו תחת שלט חוצות ענק שפרסם מותג בושם יוקרתי.
"וואו," זה כל מה שיכולתי לומר. הנוף של הכביש הראשי והאורות המתחלפים של הרמזורים הרבים נפרשו מולנו. הרכבים הנוסעים נראו לי כה קטנים, בדיוק כפי שמרגישים לאחר המראה בטיסה. התיישבנו על האדמה ובמשך דקות ארוכות הוא לא אמר דבר, וגם אני לא.
בסוף הוא דיבר.
"אף פעם לא הבאתי לכאן אף אחת. עכשיו תוכלי גם את ליהנות מהמקום הזה."
"למה אנחנו פה, אנחל?" שאלתי, מפחדת לשמוע את התשובה.
אנחל השפיל את מבטו. "יש לי עוד כמה שעות טיסה לברזיל."
פעימות הלב שלי גברו מיד, הרי נותרו לנו עוד כמה חודשים עד חופשת הסמסטר.
"זה אבא שלי, הוא בבית חולים עכשיו," הוסיף אנחל. "כשל במערכת הנשימה," הוא לחש כמעט בלי לזוז. עיניו התמקדו ברמזורי הכביש. ידעתי זאת כי הן בהקו מדמעות חנוקות, ואורות הרמזורים השתקפו על בוהק זה. "אמא שלי חושבת שהפעם הוא לא יחזיק מעמד."
קפאתי במקומי, מלבד ליבי שהשתולל בפנים. רגע אחר כך חיבקתי את אנחל והרגשתי אותו נשבר בין זרועותיי. דמעותיו נפלו על כתפי והרגשתי מחנק איום במעלה גרוני. "אני לא יודעת מה לומר."
"את לא חייבת לומר הרבה," הוא אמר, מבחין בדמעות שעלו בעיניי.
במשך זמן רב שמענו רק את המכוניות המעטות שנסעו באמצע הלילה. הסתקרנתי לרגע מהמחשבה על היעד הלא נודע שאליו נוסעת כל מכונית בשלוש לפנות בוקר. אנחל השתחרר מהמגע. "זה לא קורה לי הרבה, לשבת בשקט בלי להרגיש מבוכה," הוא אמר.
"ברגעים של שקט אפשר למצוא הכי הרבה רעש."
"עוד ציטוט מספר?" הוא שאל, חיוך קלוש נתלה על שפתיו.
"האמת שלא..." מלמלתי. "על מה אתה חושב עכשיו?"
הוא סקר את פניי. "תהיתי על מה את חושבת."
מבטי נדד אל עבר הכביש, ושאפתי את תחושת הבוקר המתעורר. "אדום, צהוב, ירוק, אדום, צהוב, ירוק..." אנחל הסתכל מיד על הרמזורים. תמיד הדהים אותי איך הם מכתיבים לכל אדם את דרכו רק על פי שלושה צבעים.
"זה בטח מרגיע. פשוט לבהות באורות ולא לחשוב," אנחל השיב.
ידעתי שחייו של החבר הכי טוב שלי עלולים להשתנות בכל רגע, וידעתי שזה עלול להיות הלילה האחרון שלנו יחד לזמן לא מוגדר. "תישארי איתי כך עד שהשמש תעלה, בעולם בו יש רק רמזורים בוהקים בחושך ושום דבר אחר מלבדם?" הוא ביקש, ומהצבע הירוק של הרמזור עברתי להסתכל בצבע הירוק של עיניו. הדרך שבה אנחל הביט בי, בשקיפות שכזאת, גרמה לבטן שלי שוב להתהפך כמו שהיא עושה לידו לאחרונה. סובבתי את ראשי בחזרה אל הנוף וניסיתי לקחת נשימה עמוקה.
הרמזור הראשי בכביש הפך אדום כשאצבעותיי מצאו את כף ידו.
מהבהבים
דניאל מדמון
אני תמיד מוצאת את עצמי מחכה באדום מלא. כאילו נגזרתי להמתנה, כאילו היקום כל הזמן מסמן לי דרך רמזורים, 'זה לא הזמן שלך גאיה, תמתיני.' כשסוף סוף הרמזור הארוך התחלף לירוק האצתי כדי לכפר על ההמתנה. תוך כדי הנסיעה הטלפון בתיק שלי לא הפסיק לצלצל, ניסיתי לשלוח יד כדי לענות אך פתאום משום מקום קפצה הפוסטמה הזו לכביש. הבלמים השמיעו קול חריקה חזק ונשמתי לרווחה שלא דרסתי אותה. אחרי שסיימנו להחליף קללות כבר לא חשבתי על רמזורים והמתנות וגם לא על הטלפון שצלצל בלי הפסקה, אפילו עברה בי מחשבה מרושעת שחבל שלא דרסתי את האישה החצופה. רק כשנכנסתי לדירה קראתי את ההודעות שהשאירה לי סימה. מעולם לא היו לי כל כך הרבה שיחות שלא נענו על הצג.
"למה את לא עונה?", "תחזרי אלי בדחיפות". היא חייבת להירגע הסימה הזאת, חשבתי.
מה כבר יכול להיות כל כך דחוף שכמעט דרסתי מישהי בגללו, אפילו יכולתי לקבל דוח מאיזה שוטר ממורמר. "סימה?" שאלתי חסרת סבלנות.
"גאיה" היא ענתה בקול חלוש.
"מה יש?" ניסיתי אז לרכך את קולי.
"אורי" היא אמרה בהססנות כאילו התחרטה על הדברים עוד לפני שאמרה אותם.
"אורי בבית חולים".
המכונות סביב אורי הבהבו בכל מיני אורות אדומים וכתומים כמו רמזורים מקולקלים שלעולם לא יחליפו צבע. "אורי" לחשתי לו אבל נראה היה שהקול שלי לא מצליח לעבור הלאה בין צפצופי המכונות לעולם הרחוק שבו אורי נמצא. בכלל לא ידעתי אם אורי היה רוצה שאבוא לבקר אותו בבית חולים. בכל זאת, עברה חצי שנה מאז שאורי שבר לי את הלב. רגע לפני הטיול הגדול הוא החליט שיותר נכון לו לבד, יומיים לפני שעלה על מטוס ומחק אותי מחייו כאילו הייתי סתם דמות חולפת בנוף ולא בת זוגו בשלוש השנים האחרונות. הוא התקשר ונפגשנו בגינה הירוקה בה החלפנו פעם אינספור חוויות מאושרות. הייתי בטוחה שמדובר בעוד מפגש סתמי של אהבה רגע לפני שהוא טס, אך כשהוא שם את היד על הכתף שלי הרגשתי מוזר. אורי אף פעם לא שם עלי יד ככה. הוא אמר לי בשקט ובעדינות שהוא מאוד מצטער, שאני בחורה להתחתן איתה, אפילו ניסה לזייף איזו דמעה קטנה אבל אני ידעתי שהוא משקר. תמיד היה מגרד בגבה באופן לא רצוני כשהיה משקר. אף פעם לא גיליתי לו ששמתי לב לכך.
"הוא דיבר עלייך הרבה בטיול". שכחתי שסימה יושבת מולי במרחק ביטחון בקצה השני של החדר.
"אני בטוחה" עניתי בציניות. אני וסימה אף פעם לא הסתדרנו. סימה מסוג האימהות שחושבות שאין בחורה מספיק טובה עבור הבן שלה. "למה אני כאן?" שאלתי אותה מחוסרת כוחות נפשיים, הלב שלי עוד לא החלים וגם התקרית הקטנה עם האישה ההיא בכביש עוד הטרידה אותי. "חשבתי שאולי אם אורי ישמע את הקול שלך הוא יתעורר". התבצרתי מאחורי תיק הגב שלי והחזקתי אותו חזק בידיי. התקשיתי להאמין שסימה חושבת שאני מספיק חשובה לאורי עד כדי כך שהקול שלי יצליח להעיר אותו. שתקתי לרגע ארוך ואז שאלתי, "התקשרת גם לחברים שלו שיבואו וידברו אליו?" ניסיתי שלא להישמע יותר מידי מסוקרנת. "כולם כבר היו פה". סימה ענתה באדישות ואפילו לא טרחה להישיר אלי מבט. היא רק התמקדה בפניו הרדומות של אורי. לראות את אורי אחרי כל כך הרבה זמן, ככה, מחוסר הכרה הבהיל אותי. אבל התשובה שלה לא השאירה בי ספק, שוב אני אחרונה. הבנתי שנקראתי למטרה אחת בלבד, להעיר את אורי ולהיעלם.
"בסדר" אמרתי. התכופפתי ונצמדתי לפניו של אורי. "אורי קום!" קראתי לו. "קום, קום, קום." תפסתי אותו בשתי ידיים וניערתי אותו קלות. "את לא נורמלית!" אימו צעקה עלי וקפאתי במקום. ראיתי איך היא רוצה לשרוף אותי במבטה, שהיה עכשיו ממוקד רק בי. "עופי מפה" היא אמרה בטון כועס. לקחתי בזריזות את התיק שלי, יצאתי מהחדר ונעמדתי במסדרון. יכולתי לשמוע את אורי לוחש בשמי ולרגע הרגשתי שהרמזור שלנו עוד מהבהב ומשנה צבע לצהוב.
משנה צבע ל-אחד
זד קאטסווי
אני זוכר שדיברנו על הרמזורים פעם. בעיקר על הצבע הירוק. התמסטלנו אצלי במרפסת ביום קיץ חמים. זה היה שעות אחר הצהריים המוקדמות והתחלנו לדבר על נושאים שטותיים. לאחר מכן הסתכלנו על העציצים במרפסת, וחשבנו עם עצמנו מה הצבע ירוק מסמל עבורנו בני האדם. אתה סיפרת לי ששמעת שירוק מסמל אצל מרבית האנשים תחושות של רוגע, נחת ושלווה.
דנו על הנושא מסטולים אבל ברצינות רבה והוספת שבגלל שהשמש שלנו צהובה, ההשתקפות שחוזרת מהעלים היא בצבע ירוק. אבל אם היינו חיים בעולם אחר, או יקום מקביל עם שמש יותר חמה וכחולה, העלים בטבע, הדשא והעצים היו מקבלים גוון אפל ואדום יותר והיינו חושבים שדווקא הצבע האדום הוא שמתקרב להגדרת הנירוונה. זה מצחיק בעצם, איך צבעים של רמזור פשוט יכולים להביע כל כך הרבה רגש אבל בנסיעה בכביש יש להם רק הגדרה אחת.
אך בעולם הרגיל שלנו אדום מסמל דם, הוא מביע סכנה, פחד ואזהרה. אנחנו מסווגים אזורים מסוכנים בצבע אדום ואזורים בטוחים בירוק כי באופן תרבותי האדום צועק: עצור! היזהר! תברח! והיום הצבע הזה מסמל עבורי איבוד שליטה ואותך.
אבל אז אני הייתי שנחשב אדום. בחור כזה שנהנה לקחת סיכונים, שבוחר להמר ולהפסיד, חי על הקצה ומתרגש מסכנה. אחד שלוקח סמים ומאבד הכרה, קופץ מבניינים ולא צועק בנפילה ועם זאת תמיד ידעתי שלא משנה מה, אני יכול להתפקח אצלך. כי אתה תמיד היית שומר על החוק, חוגר חגורה, לא מערבב בין חומרים ומאבד הכרה. חיית חיים שהם תחת שליטה כמעט מלאה וכיוונת רחוק, אבל אז הבן זונה במאזדה טס ולמרות שהאור שלך היה ירוק, הכל הפך אדום בשנייה.
אורות מהבהבים, צעקות של חרטה, משטרה, אמבולנס, פחד שמשתק כל תזוזה. אם רק השמש הייתה כחולה יותר, חמה יותר, הוא היה רואה את צבע האדום ברמזור, ואני לא הייתי מספר עליך כזיכרון ישן. אבל ככה זה שמנתחים את הרמזורים אחי, פתאום צבע אחד משנה את כל התמונה.
רובוט אנושי
ירדן בר איתן
כשהוא הופך אדום אינני בטוחה אם זה הסומק על לחייו או שזהו צבעו הטבעי. זה בהחלט מרגיש כך, כי הוא מסוג האנשים העצורים, אלה שכובלים את עצמם באזיקים דמיוניים. אולי עבורו זה ברור מאליו לעצור בצומת דרכים, להניח את שתי רגליו על מעבר החצייה ולהביט ברמזור שיבשר לו על צעדיו הבאים. אבל אני לא כזאת וגם מעולם לא הייתי. אני מסוג האנשים שרואים שהרמזור הפך צהוב וכבר נותנים גז, ומסוג הבחורות שנוסעות באור אדום כל עוד אין בסביבה אנשים. אבל איתו, זה לא צפוי, הרמזור מחליף צבעים בקצב מהיר ואני לא יודעת אם לשים את הרגל על הברקס או על הגז.
בכל זאת, אני בדרך. חמישה גושי בניינים ישנים, שלושה חתולים מיוחמים וריח של ביוב שוטף את עיני העייפות. אור הירח עלה מזמן, הכוכבים מעידים שמחר יהיה יום יפה, או שאולי האופטימית שבי מספרת לעצמה סיפורים. זה יותר קל לחשוב כך, לחשוב שזה יעבוד בינינו והוא לא ישלח אותי שוב לעמוד ברמזורים של חייו.
״כל פעם אותן השאלות.״ הוא אומר, מיואש משיחות החולין המתפתחות.
״אז תיתן תשובות,״ אני מבקשת, דוחקת אותו לפינה במבט מבולבל.
הוא שותק. עיניו מביטות בשטיח המלוכלך. הוא אבוד בתוך הרגע ואני כמוהו, רק בתחושה.
״מילים?״ אני מבקשת והוא משתדל להרים מבט.
״אין.״ הוא משיב באופן אירוני ואני לא מבינה, איך בחורה כמוני מקבלת דחייה.
״תיתן לי סיבה להישאר,״ אני מבקשת, כבר צופה בראשי את המשך הלילה. אני רואה איך אשב מול הרמזור האדום ואכעס על עצמי בשאלה, ״למה לא עצרת וחשבת? איך לא הבנת שהאור שלך ירוק והרמזור שלו תמיד היה מקולקל?״
הוא ממשיך לשתוק ואני חווה אור אדום ומוחלט. הוא בוהק, צועק, נסער ואני חשה את החום שלו מעביר צמרמורת בגופי. זה מרגיש מוזר ומנוכר, לא ידעתי שרמזור אדום יכול להביע כל כך הרבה חרטה. הוא נבהל מתגובתי השקטה, מתקרב ואוחז בידי בחוזקה. אני מוציאה מפי עשן חמקמק ומחכה, מחכה למילה אחת שתרמוז שצבע הרמזור יתחלף עוד מעט. במקום זאת, עיגולי התהייה יוצאים מליבי ומטפסים אל התקרה, וכך ברגע אני מבינה שהדלק ברכב שלי לא ישרוד עוד אכזבה. קירות החדר סדוקים וכוסות היין לא נותנות מנוחה, אני מביטה בחלל החדר ומבחינה שאין אוויר בדירה. החלונות סגורים והרוח תקועה, אלא אם כן מחשיבים את ההוריקן שחי בינינו, בשתיקה.
אני מרגישה את גופי מתקפל ומתקמט, את עיני מתמלאות בכעס ותחושת מרמה כי אני לא מבינה איך זה קרה, איך נסעתי כשהאור היה אדום מההתחלה?
בעצם, פעם הוא הסביר לי שעבורו החיים הם צומת דרכים אינסופית. בכל רגע נתון האדם חשוף לקבלת החלטה, וכל החלטה כזו תשפיע על הבאה. למרות זאת, בכל צומת יש רמזים, שלטים, אנשים, חוקים והחשוב ביותר – שוטר תנועה רובוטי, או בשמו השני – רמזורים. הוא מספר שברגעים האבודים הוא נכנס לרכב ונוסע ליעד לא נודע. שם, הוא מוציא את ראשו מהחלון וממתין, מחכה להארה או תשובה על איזו מהדרכים היא הנכונה. ״אך איתך,״ הוא אמר, ״איתך, אין שום סימנים ברורים. את צריכה להבין, אני פשוט לא מסוגל להכיל צבעים נוספים.״
כי הצהוב עבורו הוא הכנה לקרב, כמו בזירת אגרוף, צעד אחד לפני שהיריב ממוטט אותך לרצפה, ובירוק, בירוק הוא קופא מחרדה. הוא לא יודע איך זה מרגיש לתת גז ולא להביט אל העבר. הוא מבולבל, מעורער, כזה שחי מהרגע לדקה, ואיתי, הרמזור חייב להיות אדום. חייב. כי בלעדיו, אולי הוא יצטרך לוותר על כל הרמזורים שבחייו. הוא לא יצטרך שוטר תנועה רובוטי שיודיע לו מה אסור ומה מותר, הוא פשוט ירגיש ויפעל. זה ורק זה, הפחד הגדול ביותר של רובוט אנושי כמוהו: לאבד שליטה.
״אז אתה בעצם מפחד מאהבה?״ אני שואלת ומכוונת את תשובתו אלי, כמו אקדח לרקה.
שתיקה. דממה. רגע אחר רגע שנוצר במחשבה. רעש שברח וזמזום שנטמע ברקע החתולים המיוחמים מתחת לבניין.
״כנראה.״ הוא מתקשה לומר.
אני צוחקת ומביטה בו במבט רך, ״אל תדאג גם רמזור אדום מתחלף אחר זמן מה.״
